זרח טאוב- העדות-חלק א', ערב לפני הביקור באושוויץ

היום החמישי בפולין, ערב, מסדרון המלון "קראקוביה", 3.9.98, י"ב אלול תשנ"ח

"נולדתי בטוקאי, עיירה בהונגריה. היהודים הגיעו לשם וחיו במשך 220 שנה. לא ביחד. אחד ליד השני. הקהילה הייתה שמרנית. הכסף דיבר. עד אפריל 44 , אחרון פסח, הגיעו גרמנים, והשתלטו על השטח המוניציפלי. הוטלו צווים על העירייה. כל יהודי- טלאי צהוב עם "יהודי". לעגו לנו. היה צו- לסמן

בתים של יהודים, ליהודים אסור לצאת לרחוב. התגנבות יחידים לבית הכנסת. בסעודה שלישית ישבו ושרו זמירות כאילו הם לבד בעולם. קינדרלך, איזה דרך ארץ, נימוסים, חכמה, איזה יופי.... והעבירו אותנו למקום ששם ריכזו את היהודים עם גדר רגיל- הגטו.

מילאו חדרים- ביה"כ, בי"ס, חדר מדרגות. מי שרצה לחצות כביש, ביקש לעבור ואף דרך על מישהו בדרכו. בסביבות מאי באו לתוך הבתים, חסמו כניסות, דפקו בדלתות. "יש לכם רבע שעה, מותר לקחת צידה לדרך עם X משקל ואוי למי שיחרוג". עוזבים את הגטו בלי לדעת לאן. פינינו את החדרים לקרונות ושם קיבלו אותנו הגרמנים. צפיפות, ריחות, דלי למים, דלי לצרכים. המתח, הפחד, האימה, הייאוש- הכל בערבוביה. לא מיישרים רגליים. צניעות הפרט לא היה. השפלות, גברת כרעה ללדת ליד שתי גופות. 19 במאי, כ"ז אייר תש"ד. יום שישי. בין אושוויץ לבירקנאו, שבת בוקר, הגענו. סבא שלי, זה מה שאני זוכר ממנו, יהודי שבכה שבשעתו האחרונה הוא מחלל שבת.... זה מה שכאב לו, לא הרכוש שהשאיר, כסף, כלום. רק חילול שבת. הקרונות נפתחים, הקרימטוריומים בוערים. בכוח דחפו, אדם הופך לאפס. חיילים עם כלבים מחושמלים, מקלות. הרבנים היו חביבים עליהם. מנגלה , איש התרבות, שני תארים אקדמאיים, קיבל אותנו. מפרידים. זה לחיים, זה נידון למוות. בצורה אכזרית. בעצם, מה מרגיש אדם שהולך להלוויה של עצמו?! מתוך 7 ילדים , 3 לעבודה, זוג תאומים לניסויים, חנה ויוסף הלכו איתנו, אבא לעבודה....

איני יודע מה הרגישה אותה אמא עם תינוק ביד.... ובשביל מנגלה זה.... היא דחפה את התינוק ביד אחרת. רצתה לשרוד. ארבעה קרימטוריומים בוערים. הגרמנים הגיעו למסקנה שילדים זה שבבים, זה טוב למדורה כדי להדליק את הגדולים. אמא אחת הסתירה את חמשת הילדים.והם גילו. "אדוני, תחזיר לי את ילדיי" "קחי אחד!" והילדים:"אמא תצילי אותי", "לא, אותי", "אמא אותי", את מי??? את מוישל'ה, חיימל'ה? האדון לא יכול לחכות. האמא בוכה, לא יודעת על מה קודם, על מי קודם. אישה צעירה, השתעשעו עם התינוק. נשלחתי שמאלה, הייתי בן 11. "תאומים החוצה", אחי טוען שאמא אמרה: "ילדים, תחזרו עם החייל". אני טוען אחרת, אמא אמרה: "אל תלכו, רק אתם נשארתם לי, החזיקו בחצאית". אך היינו שובבים, האשמנו אחד את השני. השגחה. ההשגחה שיתפה איתנו פעולה. יותר לא ראינו את אמא. שיניה נעקרו, הושפלה, השתמשו בבנקים בשוויץ בשיניים. ילדה עברה תהליך גז. איש אינו יודע איך זה קרה- נשארה בחיים. ילדה קטנה כמו מיטל שלי.... (הערה: מיטל היא הנכדה היחידה של זרח טאוב). מנגלה ידע. התחננו בפניו. נשארה ילדה אחת מתוך מיליון וחצי. אחת נשארה.                                                                                                                                       

האחראי אמר, "מי שנידון...." למחרת בא העוזר שלו, המית אותה.

היה זוג, ילד וילדה, כל כמה זמן- קיבלו עם השוט, היה מרביץ עם מגפיו ולא דיבר אף פעם. "מאיפה אתה", שאלו אותי, "מטוקאי". הוא בטח שותה הרבה יין.  היינו מקבלים זריקות. לקחו דם. יום אחד הילדה קיבלה פצעים. אנחנו ערומים. היא כיסתה את הפצעים, הוא הוריד לה את היד. כנראה גורל הזוג שביתרו אותם. חיפשתי אותם שנים. גזע. הוא רצה גזע שכולם בלונדינים, חתיכים עם עיני תכלת, ספורטאים ולקח מהגזע הנחות לעשות ניסויים. לקח זוג ילדים וחיבר אותם לגוף אחד.  המילה "חיבר" לא מתאימה. אין לזה שם. היה לו אוסף עיניים. עם יד על הלב, שבועה. עשו ניסויים רפואיים ברביעייה, עם אשכים, כריתת שדיים, מתיזים מים כדי לעשות פצעים. זה מעניין, אף אחת מהנשים האלו לא השתחררה. אדם משתגע, נותנים לו מכות חשמל. מאבדים צלם, צורה. ללא סיבה. שיגעו אותם. הרוקח- העד לכך, חי בקנדה. היו פצעים, העור נמתח, מוגלע, עור נקרע ונוזל, עובר את הישבן, ואי אפשר לשבת, וכך עובר בכל הגוף ואי אפשר לעשות דבר. לא לשכב, לא לשבת. הכל ניסוי רפואי מעניין, הסאדיזם.

לפני שאני יוצא, אחד התאומים אומר לי: "שמע זרח, ספר לצעירים, אני בן 72, מנגלה הזריק לי לאשכים, לא יהיו לי ילדים, ספר לצעירים..." גם אחיו, אפריים, בא מבודפשט, משפחת חזנים. שפיגל-אב התאומים, מונה ע"י מנגלה. ביקש מאפריים ללמד את הילדים חזנות. לימד אותם שירים בהונגרית. טיפולים בגרון, זריקות.... עד היום הוא עם מכשיר לדיבור. אני אפסיק לדבר על הניסויים, כי ראיתי אתכם במסע, ראיתי אתכם בגדולתכם.

מי שבכה, מנגלה לא אהב את זה. בשום פנים ואופן לא לבכות. ולא שלטנו על השסתומים. לא לבכות, לא לבכות. הוא יבוא. ולא היה זמן. ראיתי אתכם והרגשתי משהו שאני אגיד בפה מלא: אתם בכיתם את בכייתם.חסד של אמת עשו הילדים האלו (מצביע על בנות המשלחת) שבכו את בכייתם של מוטל'ה, מוישל'ה. ואין מי שיגיד להם תודה. יש מושג לקדש שם שמיים. אלו (הבנות) קידשו שם שמיים. הקינדרלך האלה. רציתי לחבק כל אחת. בשם מוישל'ה, בשם כולם. היו שם לא רק תאומים, גם גמדים. גמד אחד ידע לצייר והיה לו זיכרון. וכשהגיע כאמן צעיר לא מצא עצמו בתור יהודי. אז התנצר. גם שם לא מצא עצמו. אז כשהגרמנים הגיעו לפראג, הוא היה צריך לצייר. יום אחד ביצעו בו ניסיון רפואי מעניין, עקרו לו את האשכים, כדי לראות לפני ואחרי. נתנו לו לצייר שוב את הפרצוף שלו. הסתובב, צייר פרצופים וקיבל מטבע. הוא זכר את כולם. הוא כבר לא איתנו. תזכרו קינדרלך, הוא ביקש שני דברים: הדבר הראשון להיות יהודי בחזרה...

פולי באצ'י חזר להיות יהודי. מהגמדים-אחת עוד חיה בחיפה. היו שמים להם מכשול והם נפלו. זה שעשע אותם. לעשות את הצרכים לעיניהם-שעשוע.

אחי ואני, היינו סוחבים עגלות מתים, שם יש מקום שהיו שורפים, היה שם קאפו נכה, ממונה על השריפה. ראיתי שם, כשהבאנו זבל, ששפכו אותם כגחלים, חומר דליק ושרפו אותם. לקחו ילדים והשליכו לאש. היו לוקחים אותנו לבלוק 10 ומשכיבים אותנו על משהו קר. הייתי רואה את העיניים של אחי נפוחות, עוד מעט עומדות להישפך. "ממה הם נפוחות?" שאלתי אותו. והוא אמר: "לא שלי, שלך נפוחות".

היינו במתח, מה יקרה לאח, לחבר, מתי יבוא מנגלה? הקאפו?...

אם אתם חושבים שאדם שהגיע לאושוויץ המשיך להיות אדם? לא! 2200 וואט בגדר, מניחים יד... עשן שחור מהאוזניים- ואין בנאדם! היה קאפו, ביקש שיבואו אליו, תפס אותו עם הברזל ברגל והיה נופל. דבר ראשון שובר צלעות בהכאות עד שמגיע לגולגולת. אבא אחד ראה שעושים את זה לבנו, שאל: "מה עשית לבני?", גמר אותו מיד! החיות האלו אף פעם לא היו שבעות. השיניים מנקשות מקור. מוות באכזריות. מוות אחד- מוות מבושה. הגיעה גב', אחרי סלקציה ראשונה . טיפת מים חמים לא היה  15 מעלות, שלג בגובה רב, שם המתינו. והיה לה קר לגב', אז היא התנועעה. "קר לך?" "כן, קר לי"."תרקדי פה". "לא רוצה". היא לא רצתה לרקוד, הוא הרקיד אותה עם פליק, כל פליק מתיז דם. כשחזרה לצריף, קראה לבנותיה ואמרה: "בנותיי, התפללו לבורא עולם, אני רוצה למות, קיבלתי מכות, אני מתביישת, לא עשיתי שום דבר. ולאחר שעה החזירה נשמתה לבורא. ומאז אני קורא לזה "מוות מבושה".

אל תשתמשו במושג "אני מתה מבושה", בבקשה. או: "אמא, אני מתה מרעב." בארץ ישראל, לא מתים מרעב. בבקשה, לא להשתמש במילה. היה ניצול גופני-מיני, המתות ביום הכיפורים, כולם מטוהרים...

27 בינואר 95, אושוויץ השתחררה. אותי ואת אחי, ב-25 בינואר. 580 ק"מ ברגל. מינוס 17 מעלות, חולצה, מכנסיים ונעלי עץ. הייתי קטן, לא רצו לשלב איתי זרוע. מי שהלך לא מחובר, נורה למוות. בגופי היה חום מהטיפולים של מנגלה, וזה חימם את בגדיי והשלג היה  נופל ויש לו תכונה שהוא נמס. הרוח הזיקה לי. אני עוד אספר על צעדת המוות והשחרור אבל אתן עייפות, אני לרשותכם, יש עוד זמן. לו יכולתי הייתי נופל על ברכיי שהקורבנות יראו אתכן. במיידאנק, טרבלינקה, בכל המקומות. בגאווה אני אומר את זה. נושא האמונה – נשאיר למוצ"ש.

אינני יודע מה עם הנשמות...

בני מזל, חזרנו 5 מתוך 7 ילדים. 3000 תאומים מתו מוות בייסורים נוראיים. השתחררנו 8%. לצערי, מידלדלים, יש בעיות רפואיות. אני אראה לכם סרט, תכירו עוד תאומים. רובם מתו מות ייסורים . לפני שיצאתי סיפר לי תאום: "אתה יודע, בתור לטיפול, הוציאו את כל הדם, וזוג תאומות בנות 7 אמרו שאין להם דמעות וכוח לבכות, הוציאו את כל דמם.

כמה זמן היית באושוויץ?"(שואלת אחת הבנות את זרח) "שמונה חודשים". תוחלת החיים שם - 3 חודשים..

יש לי בקשה- מחר, כל מה שיציק לכם, אני הכתובת. ביום שישי, לצאת לאושוויץ, זו מעלה. לצאת מהתופת ולקבל פני שבת, איזה מעלה, עם אוכל וקולה.  אבל יום שישי - קצר. אין ברירה. בלוק 27, 10, 6, בלוק ההונגרים. מה עם בירקנאו, הקרימטוריום...

לא תספיקו כלום מזה. דמעות, תביאו דמעות.

 

זרח טאוב-העדות- חלק ב', מוצ"ש, לאחר הביקור באושוויץ

היום השביעי בפולין 5/9/98, י"ד אלול תשנ"ח

לפתע פתאום הודיעו שיש מסדר והיינו יוצאים למקום המסדרים בין הבלוקים. עמדנו. איש לא ידע מה. עברו אופנועים, כלבים. ראינו פרצוף שלא ראינו אף פעם. הוא התחיל לספור 100 אנשים. אני הייתי בין ה-100. אחי ה-101. כ"כ רציתי להיות איתו ביחד. התחלקנו בלחם ובכאב, הפרידו אותנו. התחלנו ללכת, מי שלא יכול היה ללכת או מי שקצת עצר, החיילים עם המגפיים והנעליים הלכו לידינו... באושוויץ ארגנו את קבוצת ה-100. אינני יודע כמה זמן צעדנו, מה אכלנו ואיך. היינו צריכים ללכת שלובי זרוע. הייתי אוטוטו בן 12, אחרים היו גדולים ולא היה נוח, אז תפסתי מכנסיים של מישהו והוא תפס בי וכך הלכתי. עברתי הרבה תחקירים ובאחד מהם שאלו אותי, "תגיד 17 מעלות , איך זה יכול להיות?"

קינדרלך, אנו יודעים, חולצה, מכנסיים בארץ, כאבי גרון ואוזניים, אתם יודעים.

אני לא איש מדע, אי אפשר להסביר איך מנגלה הכניס בי תרופות, חומרים שעשו לי חום בגוף.  החיילים עומדים וצולפים, מי שקם- קם ומי שלא....

קרח שומר על חום של גוף, יודעים מהאסקימוסים, אני הפכתי לאיגלו שהולך. כשהגעתי קדימה, עוד קדימה, היינו חייבים לרוץ, החיילים עמדו לידינו. באחרונים ירו, במי שלא יכול היה ללכת. החיילים היו עייפים, אז היו נותנים לנו להיות על המזחלת רתומה לסוסים. רגע אני רוצה להקדיש לזוג תאומים. תוך כדי הליכה אחד אמר: "בוא אעזור לך" והשני גם אמר, וכתוצאה מכוונה טובה, הם רבו. והשומר ירה באחד כדור, ואז השני עקר לשומר את העיניים וכעונש, חיסלו את כל ה"גרופה" (הקבוצה) הזאת, על כך שהשניים רבו. אותי שמו עם הסוסים באורווה, התמזל מזלי, גרפתי את האוכל של הסוסים. אבל זה לא מושגים של 3/4 ליטר מרק, 200 גר' נקניק. אותו מרק שהיו צריכים לחלק, לפעמים החיילים תפסו עצבים ושפכו אותו. אני זוכר שהכניסו אותנו לרכבות ונתנו לנו, כמו אגס, נקניק עם שפיץ למטה, יותר רחב. צורה של נורת חשמל. אינני יודע מה היה שם, אבל היה נורא מלוח, אבל  אדם רעב אוכל אפילו מלח ומרגיש כאילו סוכר. קינדרלך, אני לא רוצה להגעיל אתכן, אבל שתינו שתן אחד של השני. זה היה חם.... התיישבתי על גוויה של אדם ואלו שישבו על הברזל, כשקמו השילו חתיכת עור כי זה כמו נדבק. השלג נפל עליהם. כיוון שאני התחבאתי תחת גופה, לא נפל עליי שלג.

כשיצאתי לחקור בנושא התאומים והקרח, אמר לי יהודי שמנהל בי"ח, שיכול להיות שמההקרנות שהיית צריך לקבל חיידקים בגרון, זה עבר לך. בדיעבד מנגלה הציל אותי מהמסע אבל מהרמפה לקח אותי בגלל שאהב את העיניים שלי. יום אחד לאסתריק'ה הוציאו את הרחם. כשמדברים על עקירת רחם, קינדרלך, זה לא בי"ח. השולחנות שם, כמו במיידאנק, שם בבלוק 10.

אני ממשיך בצעדה, והייתה שיטה להתיש את האנשים. זה נורא מבלבל, לא יודעים איפה אתה ומה הזמן, אתה מותש, כל מי שמת בקרון השליכו אותו החוצה וליתר ביטחון ירו בו כדור. 580 ק"מ בממוצע של 17 מעלות, צעדתי ברגל.

היו עושים פס באמצע השיער, תספורת, גילחו ויש מספר, וככה הכינו אותנו. לא היה לאן לברוח. כשהגעתי למחנה בלילה עם משלחת, לא נתנו להיכנס. לא היה איפה לשבת, הרגשתי כ"כ טוב, נשכבתי על השלג והרחתי תפו"א. שם עמדתי והסתכלתי על המוזיאון שלהם, כמעט ואין ישראלים ואני רואה תמונות מוכרות. בא אחד הצעירים וצילם איך אני מסתכל על התמונה. כמו התמונות שראינו באושוויץ, בלי בגדים, שערות, מלוכלכים, אתם מתארים ילד בן 11, שנה לא מתרחץ, במטהאוזן, עבודה מאוד פרודוקטיבית, העברנו אבנים אחד לשני. ישבנו בטורים, כדרך הטבע בני אדם צריכים צרכים, מי שקם הרגו אותו כיוון שהרס את הטורים, עשינו צרכים אחד על השני. שאבו מאיתנו תרבות, רגשות, חוץ מדבר אחד פחד. רציתי לגשת לאחי התאום אך פחדתי שיהרגו אותי. חיכיתי עד הבוקר, נצח. כל רגע הייתי מסתכל עליו, על אחי. כל רגע זה הנצח. אבל מהבוקר, כשהעירו אותנו, לא נפרדנו. משם העבירו אותנו למלק. זה היה מחנה בתוך העיר מלק. לבשל שם היה עולה פחם. לפעמים שפכו מים חמים וזה היה בישול, וזה היה מעולה, אוכל. אהבתי במיוחד תפו"א, את הריח. היה יהודי שבפסח, במלק, בא אלינו ואמר: "אני מוכן למכור את הלחם שלי, תביאו תפו"א". שמחתי, כי תפו"א יכולתי לגנוב. ואז כל אחד קיבל את הפרוסה שלו.

הלכתי בתחנה מרכזית ישנה בת"א, ראיתי שהיה שם מפקד מחנה מאוסטריה שהיה איש אומנות, עשה פסלים. היה לוקח את אחד הקורבנות, אדם שמצא חן בעיניו ואומר לו לעשות תנועות. כשמצא תנועה טובה, אמר לו לעצור, שפך עליו מים. ואז הוא לא זז כדי שיצייר אותו. זה היה מוות קל, לא כלבים. משם, כשהגענו, הובילו אותנו לתוך יער. בהתחלה אכלנו עלים של עצים, מזון טוב. אח"כ זה נגמר ואכלנו קליפות של עצים. וכאן, אני מבקש סליחה אם אני מגעיל אתכם, נעלמו חלקים מבני אדם. קניבליזם. הגרמנים עשו מעשה נבזה, בהתחלה רצו לפוצץ את המחנה, לא הצליחו בסוף, סידרו תחנות מזון מסביב למחנה, בשר, נקניקים, שומן בשר מקולקל ושיחררו אותנו. אנשים התנפלו על האוכל, קינדרלך, הם מתו מתוך אכילה, הקיאו ואכלו את מה שהקיאו. לי שיחק המזל, או בשפה שאני מאמין בה, השגחה. בא רופא, בחר שני ילדים, לקח אותם לבי"ח. אחי הצליח לקחת קופסת סרדינים ואמרו לו לשפוך את השמן לתוך הפה שלי וזה עזר לי. בבי"ח טיפלו בנו שני רופאים גרמנים. לא בגלל אהבת ישראל אבל כל אחד פתאום נהיה טלית שכולה תכלת ורצו לעזור לנו. בתיק שלי היה מספר, לא שם. היה רשום: "טיפוס", טיפוס המעיים ועוד 3 דברים שאי אפשר לקרוא. על יד הדם- שלושה סימני שאלה. התשובה- היית שם. איש לא יודע כמה ייסורים היו שם. "כמה שקלת, זרח?"(שאלה אחת הבנות) הייתי בן 12, 16 קילו, אחי איצ'ו, 14 קילו. היה שם סוג של כינים, נבזים,וכשהיו אוכלים שם, זה עקץ אותם וזה היה מגרד. אמרו לא לגרד וכשלא היו בסביבה, הייתי מגרד. הבריגדה היהודית אספה אותנו, ריכזו אותנו בעיר סלבונה.

עליתי לארץ, למדתי בכפר הנוער הדתי, לא ידעו מה לעשות עם זה. היינו מופרעים, גנבתי לחם. רצו לזרוק אותנו, להעביר למקום אחר. סבא של אחת מהבנות, אליהו בר חמא, ז"ל, הביא לנו לחם. הייתה לו שיטה של חינוך. היו באים להעיר אותנו, היה קר. הוא היה בא, מדליק את האור, הוא היה כ"כ מיוחד. מבחינתי הוא מחנך. ידע איך לטפל בנו. קינדרלך, שירתי שירות סדיר. כל גאוותי בחיים, שבתקופת הצעירות, שירתי בצבא. הקמתי משפחה. יש לי אישה. זאב הבן, חנה הבת. כולכם מכירים את מיטל. מיטל היא סוכר. בכיתה ב'. שאלתי אותה בטלפון: "את מכינה שיעורים?"

אני איש עדות ותיק ומנוסה. יש אנשי עדות שלא היו באים. יש שמספרים ובורחים. אני איש עדות שעונה על השאלות.

"איך מצאת את המשפחה?"

חזרנו 5 אחים, היה לי דוד בת"א. הייתה רשימה בעיתון, עם שמותיהם, מהדוד. היה לנו מזל, 5 ילדים מתוך 7. אח אחד חזר להונגריה לחפש. חיים בארץ. על כך אני מודה למלכי המלכים. לכולנו יש ילדים.

"בהיותך קטן, שאלת שאלות אמונה או שלא היה זמן?"

שמה, לא שאלו שאלות, שמא ישימו עין. אני אדם מאמין. למה קרה שאני השתחררתי ו-1500 תאומים לא השתחררו? איזה פרוטקציה יש לי? אינני מנסה להסביר. אני מקבל את הדין. התקווה הייתה האור במחנה. ערב אחד נעשה קומזיץ, רק אנחנו, וכל השאלות, תשאלו. אני מוכן לבוא ולענות על כל השאלות. אחד התאומים, אפריים, עם מכשיר בגרון, נורא קשה לדבר איתו. אמרתי לו: "אפריים בוא נלך לבית הכנסת". אבא שלי היה חזן. לגביי, האמונה זה היה יסוד, אות. אני לא רב, אין לי השכלה לזה. אמונה זה ה"שמע ישראל" ושכל ישראל באים לבית- הכנסת ואומרים "שמע ישראל", אני שמח. התקווה, שמחת חיים, זו האמונה. למה דווקא אותי? אינני יודע. אני לא מנסה להסביר, אני לא יודע. מי אני שאשאל את זה? איפה היה האלוקים? אני עוד אספר לכם, איך אנשים הסתירו תפילין, התגנבו לבלוק 15 או 17 כדי להניח תפילין. הסיפור הוא בתוך האמונה.

"מה זה כלבים מחושמלים?"

אחד הניסיונות בנוער היה כשאדם משתגע, כדי להמית אותו, נותנים מכות חשמל. אותו דבר עשו לכלבים והם איבדו צלם פרצוף, התחיל ליזול ריר והתחילו לנבוח ולריב, להשתולל. והם היו חצי משוגעים . הם הכניסו להם לראש (לכלבים) שהיהודים עשו להם זאת ואז שיחררו את הכלב ועם השיניים קרעו את האדם. אני קורא להם מחושמלים.

"מה ההרגשה שלך כשאתה יוצא מאושוויץ היום, ה"תפקיד" הסתיים, מה התחושה?"

 יש לי משם איזה בריחה. אני יוצא מאושוויץ, אני מריח את א"י. אני יצאתי מאושוויץ וכשאיש לא ראה, לקחתי מדבקה שעל הלב, של התרופה שלי. אתם תראו, לא רק בלוד, בשדה התעופה, כשתצאו מפה, תרגישו איזה סוכר, דבש.