התיאוריה ההתפתחותית - הפסיכו סקסואלית של זיגמונד פרויד

 

התיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד היא תיאוריה שלבית. כל שלב מוגדר על-ידי אזור ארוגני. זהו אזור בגוף שההנאה הגופנית המינית ממוקדת בו.

לשיטתו של פרויד, כל שלב בהתפתחות הוא תקופה מכריעה, כלומר - בכל שלב האדם לומד משהו חשוב על עצמו ועל העולם. אם לא תתרחש למידה זאת - היא לא תתרחש כלל. במילים אחרות: האדם יתקשה להשלים את הלמידה בשלבים מאוחרים יותר, ולכן כל שלב הוא תקופה מכריעה.

פרויד מתאר שני תהליכים המפריעים להתפתחות תקינה - נסיגה וקיבעון:

נסיגה מתרחשת כאשר הפרט אינו יכול להתמודד עם חרדה, ולכן הוא חוזר לשלב קודם בהתפתחות - שלב שהיה לו טוב בו.

קיבעון מתרחש כאשר האדם נשאר תקוע בשלב מסוים, כיוון שלא הצליח לפתור את המשברים שמאפיינים את השלב.

על-פי פרויד, לאדם שני סוגים של דחפים מולדים:

א. דחפים הורסים, ובלשונו של פרויד: טנטוס )הוא אינסטינקט המוות).

ב. דחפים בונים, ובלשונו של פרויד: ארוס )אינסטינקט החיים). דחף המין הוא הכוח המניע העיקרי. האנרגיה המינית (שפרויד כינה: ליבידו( מניעה את האדם לא רק לפעילות מינית אלא היא גם אנרגיה יוצרת, בונה, מופנית לאהבה, לחברות, לעבודה וכדומה.

חמשת שלבי ההתפתחות

בתיאוריה של פרויד חמישה שלבי התפתחות. תחילתם בלידה וסיומם בתום ההתבגרות. בפרק זה נתמקד בכל אחד מהשלבים ונלמד את המאפיין אותו (אזור ארוגני, עקרון התנהגות, גיל השלב וכדומה) וכן את תוצאות ההתנהגות בסיום השלב, דהיינו: למידות חיוביות ושליליות.

חמשת השלבים בתיאוריה הם:

א.      השלב האוראלי - שנת החיים הראשונה. האזור הארוגני הוא הפה.
ב. השלב האנאלי - השנה השנייה והשנה השלישית. האזור הארוגני הוא פי הטבעת.
ג. השלב הפאלי - עד גיל 6. האזור הארוגני הם איברי המין.
ד. שלב החביון - גיל 12-6. בשלב זה המיניות חבויה, ולכן אין אזור ארוגני.
ה. השלב הגניטאלי (שלב ההתבגרות)-השלב מתחיל בגיל 12 ונמשך עד סוף החיים. בשלב זה המיניות מופיעה שוב. האזור הארוגני הוא, שוב, איברי המין.

 

 

 

השלב האוראלי

תחילתו של השלב האוראלי עם הולדת התינוק, והוא נמשך עד גיל שנה.

פרויד מחלק את השלב האוראלי לשני חלקים: המחצית הראשונה של שנת החיים הראשונה נקראת מציצה אוראלית, והמחצית השנייה - נשיכה אוראלית. השלב האוראלי מתרחש בתקופה התלותית ביותר שלנו. אנו חסרי ישע, ולכן תלויים בדמות המטפלת (בדרך כלל – האם.) התינוק נהנה מעצם המציצה (של פטמת האם או הבקבוק), גם כשאינו רעב. אי לכך, פרויד הסיק שבתקופה זאת האזור הארוגני (האזור הרגיש בגוף, אשר גורם לתינוק הנאה גופנית-מינית) הוא הפה.

בתקופה זאת התינוק מחפש הנאה ונמנע מכאב, ובמילים אחרות: העיקרון המנחה את ההתנהגות בשלב האוראלי הוא עקרון ההנאה והכאב.

טיפוס אוראלי הוא אדם, אשר יש לו קיבעון בשלב האוראלי, ולכן הוא מתנהג בהתאם למאפיינים של השלב. הקיבעון הוא תוצאה של סיפוק לא נאות של האזור הארוגני (סיפוק יתר או חוסר סיפוק). טיפוס אוראלי מאופיין בתכונות, כגון: פסיביות, תלותיות (תוצר של קיבעון בשלב המציצה האוראלית), וכחנות, ציניות, נצלנות ושליטה בזולת (תוצר של קיבעון בשלב הנשיכה האוראלית).

אם האזור הארוגני סופק דיו, האדם יהיה אופטימי ויתאפיין בקבלה של העולם, של חוויות ושל אירועים שעבר. בנוסף, כאשר האזור האורגני סופק דיו, המעבר לשלב השני, השלב האנאלי, יתבצע בצורה חלקה, כפי שניתן לראות בתרשים:

 

 

 

 

 

מתוך: התיאוריה ההתפתחותית של פרויד