האמנית סנדי שרמן- אודות האמנית

סינדי שרמן נולדה בניו גרסי ב- 1954. גדלה בפרברים של לונג איילנד.

 בשנת 1977 היא הציגה צילומים שלה בניו יורק, ובאותה שנה החלה לעבוד על הסדרה "צילומי סטילס מסרטים[a1] ". במשך שנים רבות היא ביימה וצילמה את עצמה, ראשית בתחפושות של דמויות היסטוריות[a2]  ואחר כך בסדרות של צילומים של מצבים קיצוניים, מבוססים על סיפורי אלימות, אחרות, מוות[a3] . 

סנדי מצלמת חלקי גוף של בובות בסדרות גרוטסקיות[a4] , צילומים של מצבים שקשורים למיניות אלימה , סינדי שרמן עושה שימוש באמצעים כגון- צילומים עצמיים, מתגרים, מעוררים מחלוקות, תוך שימוש בגוף  האמנית, תחפושות ומסכות[a5]  כדרך לחקור את הזהות העצמית.

רולאן בארת מדבר בספרו "מחשבות על הצילום" על הקשר ההדוק בין המוות לצילום. הצילום הוא סוג של מעבר של האובייקט מחוץ לעולם אל עולם אחר, אל תוך סוג אחר של זמן. האדם המצולם בזמן נתון הוא "מת". כי הזמן הזה עבר, והאדם השתנה מאז רגע הצילום[a6] .

סינדי שרמן יוצרת סביבה תיאטרלית באמצעות שימוש בתאורה דרמטית, צבעים עזים, תלבושות, העמדות. היא משחקת על הגבול שבין פיקציה ומציאות. המצלמה, הרי, יש בכוחה לגרום לכל אחד להאמין בכל דבר. באמצעות מצלמה אפשר לספר שקרים.

 

סנדי שרמן החלה בסדרת צילומי הסטילס בגיל 23,

כשנה לאחר שסיימה את בית הספר לאמנות. שרמן היא לא הראשונה לגלות עניין הגובל באובססיה בהוליווד, אבל להבדיל מקודמיה, היא לא מתייחסת לתרבות הפופולארית כאל נושא הראוי לתיעוד או כחומר גלם הקורא לטיפול אסתטי, שרמן משתמשת בתרבות ההמונים כבשפה עצמאית מן המוכן, עם תכנים ותחביר השגורים בפי כל.

צילומי סטילס מתוך סרטים- טכניקה של תיעוד וקידום מכירות מאז תחילת ימי אמנות הקולנוע- הם מאגר בלתי נגמר של דימויים נשיים.

פה ושם יכול הצופה לזהות סצנה מוכרת מתוך סרט של  טריפו, אנטוניוני או ג'וזף לוסי, לפעמים שרמן המחופשת מזכירה את אנה מניאני, רומי שניידר, ג'ולי כריסטי או איזו בלונדינית הוליוודית פופולארית.

תנוחות גוף והבעות פנים סטריאוטיפיות, המזכירות את בת השכן, נערת הקולג' התמימה, את מרלין מונרו, או קורבן רצח מהסרט של  היצ'קוק, הסצנות נראות מוכרות, כאילו נלקחו מסרטים שראינו, אך אף פעם אי אפשר לומר מאיזה סרט, כי לא היה סרט כזה.

אבל ברוב המקרים צילומי הסטילס שלה, גם אם נוצרו בהשראת סצנות קולנועיות,

הם בעלי תוקף אוטונומי ומומצאים.

שרמן מפגינה בהם יכול חריגה לביים סצנות מורכבות ולהטעין אותן בשפע עשיר של  טיפוסים, מלבושים ואביזרים.

זהו אוסף קלישאות חזותיות מן הסוג שנחקק בזיכרון ובתודעה של כל בן תרבות ממוצע. הצילומים ממחישים את המניפולציות של הקולנוע (והתרבות בכלל), ההופך דימויים לסטריאוטיפים, ובדרך זו מעצב את מושגי המציאות וה"אמת" של צרכניו.

כל הדמויות בצילומי הסטילס מן ה"סרט" הפיקטיבי של סנדי שרמן הן נשיות, היא עצמה ממלאת בו את כל התפקידים: התסריטאית, הבמאית, התפאורנית, המלבישה, המאפרת, השחקנית הראשית והצלמת. נוכחות נשית טוטלית המתמקדת בדימוי הנשי כפי שנתפס על ידי המבט הגברי.  אין פלא, אפוא, שהפמיניסטיות אספו אותה אל חיקן וייחסו לעבודתה רעיונות פמיניסטיים, למרות ששרמן עצמה נמנעת מכל פרשנות. באותה מידה היא נמנעה גם מלקפוץ על העגלה הפוסט מודרניסטית, אך נמצאו, כמובן לא מעט מבקרי אמנות שהפעילו עליה את המונחים האופנתיים: שאלת  הייצוג, בעיית הזהות, "אני" בדוי, חיקוי, זיוף והדמיה.

שרמן הגיחה לעולם האמנות הניו יורקי בתקופה של חילופי משמרות.

אנדי וורהול והפופ ארט הפכו כבר לקלישאה, והשיח הפוסט מודרניסטי השתלט על כתבי העת לאומנות ומדורי הביקורת.

כמי שנמנית עם דור של נשים שברבי היא האלילה המרכזית שלהן, היא זוכרת מילדותה עניין מוגבר בבגדים, בובות ותחפושות.

"תמיד הייתי טובה בלהעתיק דברים במדויק,  הייתי מעתיקה מצילומים וממגזינים, הייתי עושה קולאז'ים מההעתקים וצובעת אותם בצבעים טהורים. או שהייתי עומדת מול המראה ומציירת דיוקן עצמי, רק כדי ללמוד את מבנה הפנים, ותמיד הייתי בודדה. אהבתי לעשות דברים לבד בחדר שלי, כך שהיה לי קל להשתמש בפנים שלי בעבודות של עצמי.                                                                                                                                                                              

כילדה נהגתי ללבוש את הבגדים של אמא וסבתא שלי, לא התלבשתי במטרה להיות יפה יותר, ניסיתי להיראות כמו מישהו אחר. יש תמונה שלי ושל חברה שלי, ברחוב, לבושות כמו נשים זקנות, רק בשביל הכיף, בפעם אחרת התחפשתי למפלצת. זה נראה הרבה יותר כיף מאשר לנסות להיראות כל הזמן כמו ברבי."

באמצע שנות השבעים החלה שרמן ללמוד בקולג' לאמנות של באפלו, ניו יורק, היא נכשלה בקורס הצילום הראשון שלקחה בגלל הרתיעה שלה מהטכנולוגיה הכרוכה בתהליך. בפעם השנייה העביר את הקורס מורה ששם פחות דגש על ההיבטים הטכנולוגיים של הצילום ושרמן סיימה בהצלחה.

במקביל היא פגשה באמן רוברט לונגו, שחשף אותה לאמנות של אותה תקופה והפך לפטרון הלא רשמי שלה.

" בפרברים של לונג איילנד לא נחשפתי לאמנות בת זמננו, אבל אז התחלתי להסתובב עם רוברט ועם אנשים אחרים, ללכת לגלריות, ולמדתי על אמנות מודרנית מיד ראשונה. משום מה, רוב המורים שלי לא חשפו אותנו לזה".

לדבריה, למרות מומחיותה בהעתקות, היא איבדה בהדרגה את העניין שלה בציור.

" עם המצלמה אני לא חייבת לבזבז כל כך הרבה זמן, שעות על גבי שעות, ולהעתיק משהו שאני פשוט יכולה לצלם."

סדרת צילומי הסטילס, כמו הבחירה בצילום כתחום היצירה המרכזי שלה, נולדו כמעט במקרה, בשלב מסוים אמר לה לונגו, שאם היא מתכוונת להמשיך ולבזבז כל כך הרבה זמן במדידת בגדים ותחפושות, ראוי לה לתעד במצלמה את הפעילות הזאת.

 

" הייתי משתמשת באיפור מתוך ניסיון להפוך את הפנים שלי לפנים של מישהו אחר, אני לא יודעת בדיוק למה עשיתי את זה, אני לא חושבת שזה בא מתוך תסכול או דיכאון, אני לא חושבת שלא אהבתי את מי שהייתי או שניסיתי להיות מישהו אחר. פשוט הייתי סקרנית[a7] ."

מכיוון שהיא מככבת ברוב היצירות של עצמה, תמיד בתחפושת, נעשתה הדמות שלה במשך השנים למסתורית ומסעירה.

" אנשים סקרנים לדעת איך אני נראית, אני מודעת לסקרנות המובנית באשר ל"אני האמיתי" שלי, שאמנים אחרים לא בהכרח מתמודדים איתה. למרות שאף פעם לא חשבתי באופן אקטיבי שהעבודה שלי היא הצהרה פמיניסטית או פוליטית, ברור שכל מה שמופיע בה נובע מנקודת התצפית שלי כאישה בתרבות הזאת. חלק מזה יחסי אהבה-שנאה, משיכה לאיפור ולזוהר ובו זמנית תיעוב כלפיהם. זה מגיע מהמקום שבו את מנסה להיראות ליידי צעירה ומסודרת, ויחד עם זאת את מרגישה כמו אסירה בתוך הסד הזה. זה משהו שאני חושבת שגברים לא יכולים להבין[a8] ."

 

 

 

 


 [a1]כדוגמת היצירה- סנדי שרמן,צילום סטילס, 1977,צילום שחור לבן

 [a2]כדוגמת-

 [a3]כדוגמת יצירה מ-81'

 [a4]כדוגמת-

 [a5]כדוגמת יצירה מ-94'

 [a6]בארת, ר' (1988). מחשבות על הצילום, ירושלים: כתר.

 [a7]כדוגמת

 [a8]  הציטוטים מתוך ראיון שהעניקה סנדי שרמן לאוצרת הרטרוספקטיבה שלה ביפן, לנודיקו פוקו. הראיון פורסם בקטלוג  התערוכה, והודפס שוב בגיליון יוני של המגזין "Art in America"