המרוץ החל משנות החמישים ועד היום :

מאז שנות החמישים של המאה ה-20 , גברה ההכרה בחשיבותם הפוליטית , הכלכלית , האסטרטגית והמדעית של אזורי הקוטב . כיום יש לאזורים אילו השפעה עליונה על מערכות הקיום והחיים שבכדור הארץ . אחרי מלחמת העולם השנייה , הוכנסו לשימוש ספינות שוברות קרח רבות עוצמה , לשטחיי אנטארקטיקה . המשלחת האנטארקטית הבינלאומית הראשונה פעלה בשנים 1952-1949 , וכללה את מדינות נורווגיה , בריטניה ושוודיה . בראש המשלחת עמד הנורווגי יאן ג'וור , וזו הקימה את בסיס 'מודהיים' על מדף הקרח של ארץ המלכה מוד . משלחת זו שהייתה מוצלחת ביותר , הכשירה את הקרקע לקראת "השנה הגיאופיסית הבינלאומית" . רוח זו של שיתוף פעולה למען השלום , יצרה את הבסיס לאמנת אנטארקטיקה בשנת 1959 . המשלחת הראשונה שחצתה את היבשת והגיע לראשונה אל הקוטב מאז כיבוש הקוטב על ידי הנורווגים ואסונם של הבריטים , יצאה בנובמבר 1957 , בראשותם של ד"ר ויויאן פוקס הבריטי וסר אדמונד הילארי הניו-זילנדי  . במשלחת זו היו 12 חברים שנמנו עם חברי המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי , והיא חולקה לשתי קבוצות . קבוצה אחת בראשותו של פוקס החלה במסעה בבסיס שקלטון שבים "ודל"  לכיוון הקוטב , וקבוצה שנייה בראשותו של הילארי יצאה מבסיס סקוט  לכיוון הקוטב אף היא . מטוסים קלים הצניחו אספקה אל הקרח ובדקו את הנתיב לפניהם . המשלחות נעו ברכבים מיוחדים שהותאמו לתנאי השטח יחד עם מזחלות כלבים  . קבוצתו של הילארי הגיעה לקוטב הדרומי ב-4 לינואר 1958 , בעוד משלחתו של פוקס רק ב-19 בינואר 1958 . מתח קל היה באוויר , שוב פעם איחרו הבריטים בדרכם למרוץ , אף על פי שהילארי הניו-זילנדי היה חבר באותה המשלחת . על כל פנים קבוצתו של פוקס , שהייתה העיקרית מבין השתיים השלימה את מעבר היבשת לבסיס סקוט , המרוחק כ- 3,475 ק"מ מבסיס שקלטון , בתוך שלושה חודשים מאז יציאתם .

 

 

ההתעניינות המדעית המחודשת בתופעות גיאופיסיות באזורי  הקוטב גברה , והגיעה לשיאה בתחילת "השנה הגיאופיסית הבינלאומית"  בשנים 1958-1957 , כאשר 10,000 מדענים מ-12 מדינות הגיעו אל היבשת . בשנים 1959-1958 , הצטרפו מדינות נוספות למחקר לרגל השנה הגיאופיסית הבינלאומית . 12 מתוך 66 המדינות שהשתתפו במפעל השנה המיוחדת הזו , החליטו להקים 50 תחנות מחקר ביבשת ובאיים הסובבים אותה . האמריקאים בלבד הקימו בשנים 1958-1955 שמונה תחנות מחקר קבועות ברחבי היבשת . בשנת 1962 הוקמו תחנות קבועות , עם מפעל חשמל המונע בכוח אטומי , במיצר מקמרדו ומתחת לקרח בארץ מארי ברד , בהן מתנהלות עבודות מחקר כל השנה . מפות תפזורת בסיס המחקר , מראות על גידול עצום ומהיר של הקמה והתפשטות תחנות המחקר בחל משנות ה-50 ( בין השנים 1946 ל- 1960 ) : בשנת 1946 , פעלו רק כשלוש תחנות מחקר שטח , אשר מוקמו בלשונו הצפונית של חצי האי האנטארקטי . לעומת זאת , כבר בשנת 1960 פעלו שבעה-עשר   תחנות   למחקר  שטח  , וחמישה-עשר תחנות   למחקר  שטח  ומחקר  מטאורולוגי . בהמשך לפעילות השנה הגיאופסית , נתרמו אחת התרומות החשובות ביותר לחקר והבנה של  התופעות  המתרחשות  על כדור הארץ - עד לשנת 1962 הושלמה הקמת  רשת  של 57  תחנות מטאורולוגיות באנטארקטיקה ובאיים הסובבים אותה  .

מדינות רבות תובעות לעצמן חלקים מאנטארקטיקה , אך אנטארקטיקה איננה שייכת לאף גורם אנושי . לפיכך ,  ב-1 לדצמבר 1959 , נחתם "הסכם אנטארקטיקה" ( אמנת אנטארקטיקה ) , חוזה לפירוז היבשת . ההסכם מקפיא את חלוקת השטח , הופך אותו ל"שמורה מדעית" ומגביל את המחקר ביבשת למטרות אזרחיות בלבד , קרי מבטיח ששום מדינה יחידה לא תשלוט ביבשת אנטארקטיקה ולא תנצל את משאבי היבשת למעט צורכי המחקר המדעי . על החוזה חתומות 12 מדינות ואילו הן : נורווגיה , צ'ילה , ארגנטינה , בריטניה , צרפת , אוסטרליה , ניו-זילנד , בלגיה , יפאן , דרום אפריקה , ארצות הברית וברית המועצות . כמו כן ההסכם אוסר על הקמת בסיסים צבאיים , עריכת תמרונים וניסויים בכלי נשק כלשהם . ההסכם מבטיח גישה חופשית לחוקרי כל העמים והארצות ,  וזאת  מבלי  שהמדינות  השונות  ויתרו  על   תביעותיהן  הטריטוריאליות  הקודמות .

הסכם זה חייב את המדינות הללו , לדחות את מימוש תביעותיהן ולהמתין עד לשנת 1989 , ושולל את בעלותן של המדינות הנ"ל על שטחי היבשת השונים . כיום מתעקשות שתי המעצמות  , רוסיה וארצות הברית כי ישנם שטחים שבבעולתם . לפי אמנת אנטארקטיקה , רק  מדינות  המנהלות  מחקר מדעי  ביבשת , יכולות  להיות  שותפות בעיצוב עתידה של  היבשת . ההסכם נכנס לתוקף ביוני 1961 . לאלו הטוענים כמותי , כי המלחמה הקרה טרם הסתיימה , הרי כאן שדה מאבק חדש עבור שתי המעצמות . יתכן וניהול הזירות האזוריות כפי שהיה נהוג בימי המלחמה הקרה , יעבור אף הוא לאנטארקטיקה . 

 

להלן עיקרי דברים מתוך הסכם אנטארקטיקה :

- "מותר להשתמש באנטארקטיקה למטרות שלום בלבד" .

- "תיאסרנה כל פעולות הניכרות באופן צבאי" .

- "חופש המחקר המדעי באנטארקטיקה ושיתוף פעולה לקראת מטרה זו ימשכו" .

- חילופי מידע בדבר תוכניות למחקרים מדעיים יקוימו כדי לאפשר את ביצועם מתוך חיסכון 

  ויעילות מרביים . יהיו חילופי צוותים מדעיים בין המשלחות ותחנות המחקר".

- "יקוימו חילופים בתצפיות ובתוצאותיהם של מחקרים מדעיים באנטארקטיקה אשר יעמדו  

  באופן חופשי לרשותם של כל המעוניינים" .

- "ייאסרו פיצוצים גרעיניים באנטארקטיקה וכל השלכה של פסולת רדיו אקטיבית" .

 

 

בשנת 1963 , נפתח לראשונה מכרה פחם באנטארקטיקה , בהרי הורליק . טענה זו היא היחידה שמצאתי ככזו המעידה על הקמת מכרה באנטארקטיקה , שכן הדבר מנוגד לאמנת אנטארקטיקה . ראיתי לנכון לציינה , אך אוסיף גם כי היא לא מתיישבת עם שאר הנתונים שהבאתי עד כה .

 

בתחנת 'בירד'  , כרו מהנדסים של צי ארצות הברית , מערכת מנהרות באורך שני קילומטרים כדי לכונן מתחת לקרח קהילה בת 50 אנשים .

 

באוקטובר 1989 , התכנסו בפריז נציגי 39 מדינות החתומות על "אמנת אנטארקטיקה" . מטרת ההתכנסות הייתה לדון אודות גורל היבשת , ההגנה עליה מפני הזיהום והניצול התעשייתי שמאיים עליה ועל בעלי החיים שבה . הבעיה העיקרית בה דנו בהתכנסות הייתה האפשרות לכריית מחצבים ביבשת . הכינוס נדרש משום שכארבעה חודשים קודם לכן , נפגשו בניו-זילנד נציגים של 33 מדינות מבין אלו החתומות על ההסכם , ודנו בהסכם הקובע פיקוח על כריית מחצבים בעתיד , כאשר הטכנולוגיה תאפשר כרייה שכזו דרך מעטה הקרח העבה . אוסטרליה וצרפת הסתייגו מן ההסכם בטענה כי לא ניתן לכרות משאבים באנטארקטיקה וגם לשמור עליה במקביל , לכן קראו לכינונה של אמנה מקיפה להגנת הסביבה ולהפיכתה של אנטארקטיקה לשמורת טבע בלבד . הצהרתן של אוסטרליה וצרפת הינה בעלת תוקף מיוחד משום שלשתיהן ישנן תביעות טריטוריאליות ביבשת . מנגד , תמכו ארה"ב ובריטניה בהסכם שיאפשר כריית מחצבים לצד פיקוח ובקרה . נכון להיום קיים מורטוריום ( השעיה זמנית ) על כריית מחצבים ביבשת , לחמישים שנים החל משנת 1991 . אם כך , ישנן מדינות החפצות כבר להבטיח את פועלם ביבשת בכריית מחצבים בעתיד . כפי הנראה רובן של המדינות החתומות על האמנה תומכות בכך ולכן לא ירחק היום בו תשונה האמנה לטובת אינטרסים אלו . 

 

ב-1 למרץ 1990 השלימה משלחת בינלאומית את חציית אנטארקטיקה , באופן דומה למשלחתם של פוקס והילארי רק שזו הייתה הפעם הראשונה ללא ציוד מכני כלל . המשלחת החלה דרכה ב-1 באוגוסט 1989 מחצי האי האנטארקטי שבמערב דרך הקוטב הגיאוגרפי הדרומי , אל חופי ארץ הנסיכה אליזבת שבמזרח , לאורך 6,400 קילומטרים , בעזרת מזחלות רתומות לכלבים . המשלחת כללה שישה אנשים סך הכל , בני שש מדינות - בריטניה , צרפת , יפן , סין , רוסיה וארצות הברית  . בראש המשלחת עמדו האמריקאי ויל סטיגר והצרפתי ד"ר זאן-לואי אטיין . למשלחת הייתה מטרה מפורשת - לסמל את שיתוך הפעולה בדרכי שלום באנטארקטיקה . לאורך המסע נערכו חקירות מדעיות מגוונות , לרבות המדידה הראשונה של אוזון בגובה פני הקרקע לאורך היבשת , וכן זיהוי מזהמים , כמו משקעי תרסיסים וריכוזי די-די-טי בטחבים וחזזיות . לדעתי , הניסיון והמאמץ הרב הזה לגיבוש מסעות חקר משותפים ובכלל כל עבודת חקר תוך שיתוף פעולה בינלאומי , מצביעים דווקא על החשש הגובר מפני עימות עתידי . הצורך במשלחות שכאלו , שמגדירות באופן ברור כי אחת ממטרותיהן הינה סלילת דרך לשלום עולמי , מעידות בעצם על האפשרות הגדולה הקיימת לפתיחת חזית גיאופוליטית מורכבת בדרום הרחוק , בעתיד הקרוב .