ההומור בגיל הגן

כיצד משפיעה רמת החשיבה של הילד הצעיר ותפיסת עולמו על ההומור בגיל זה?

מהו הומור? על מנת להבין מהו הומור ובמה הוא כרוך, מפנה אותנו א. זיו (1984) לתופעה אנושית דומה -  'פתרון בעיות'. החיוך המביע הנאה מלווה חוויות בהן אדם עמד בפני בעיה והצליח לפתור אותה.

"כאשר עוקבים אחר התפתחות הצחוק, נתקלים בתופעה דומה [לפתרון בעיות]. הצחוק מופיע בסביבות גיל ארבעה חדשים. הופעתו קשורה בעיקר בדגדוג; בגיל שמונה חדשים מתעורר צחוק תוך כדי משחק שבו מסתתרים מאחורי חפץ, ואחר כך מגלים את הפנים. בגיל שנה גורמת התנהגות בלתי תואמת של האם (כגון מציצה מבקבוקו של הילד או הליכה על ארבע) לצחוק. מצבים אלו, הגורמים לצחוקו של הילד מהווים את היסודות הראשונים של צחוק מבוסס על אי התאמה (incongruity). חוסר ההתאמה הנו היסוד להבנת ההומור בהיבט האינטלקטואלי. חוסר ההתאמה יוצר כעין בעיה, וסקרנותו, במשולב עם הרצון להפעיל את יכולתו השכלית, מעודדים למחשבה. מכאן, שאפשר לראות במצב של חוסר התאמה (שהוא ביסודו של כל הומור), מצב התחלתי של פתרון בעיה. פתרון בעיות הנו ללא ספק דגם של פעילות אינטלקטואלית, ודגם זה מופעל בכל הבנה של מסר הומוריסטי." (שם, עמ' 75)

 ההומור נשען על ידע מבוסס, ונוצר כאשר מוצגת בעיה (אי התאמה). אי ההתאמה אינה מפחידה מאחר ויש לה פתרון; פתרונה משתמש בהגיון ששונה מההגיון המוכר, בהגיון מקורי המאפשר חופש זמני מהחשיבה הרציונלית.

הומור בגיל הגן:

 נתבונן בספר "הלו, הלו אבא" (הורן, 1984): להלן קטע קצר:

 

הלו, הלו, זה אבא?

הלו, הלו, זה בני הנחמד?

איפה אתה, אבא?

אני בעבודה

אבא! מה תביא לי ? מתנה?

כן אביא לך מתנה. אביא לך טרקטור עם כנפיים

טרקטור עם כנפיים?! לאווירון יש כנפיים!

טוב אביא לך אווירון עם משוטים.

אווירון עם משוטים, אבא?! לסירה יש משוטים.

 בכל קטע מהסיפור נראה סטייה מכוונת מנורמה, יצירה מכוונת של אי התאמה.

דוגמאות לשאיפה זו להפרת הסדר המקובל של הדברים נמצא בפולקלור הרוסי והאנגלי וכנראה גם בתרבויות אחרות. צ'וקובסקי (1985) נותן כמה דוגמאות: 

'צפרדעים בשמים מעופפות.

'דגים בשדה מטיילים'.

עכברים חתול תפסו במלכודת אותו כיסו' (עמ' 86)

 "שירים רבים כאילו שואפים לבלבל ולערבב אותם הנתונים המעטים של ניסיוננו, שמהם בונה הילד את הקוסמוס. בלבול זה בשירי הילדים מושג בעיקר על ידי כך, שפונקציה של מוצג א' מיוחסת למוצג ב', ופונקציה של מוצג ב' מיוחסת למוצג א'. על ידי שימוש בשיטה זו בפולקלור נוצרו הדברים הבלתי מתקבלים על הדעת:

'בלב ים חיטה בוערת

בשדות אנייה דוהרת'

"כדי שיקלוט הילד דברים כגון אלה וייהנה מהם מלוא ההנאה, עליו להכיר תחילה את מצב הדברים לאמתם: החיטה- בשדה, האנייה- בים." (שם, עמ' 89- 90)

 

צ'וקובסקי מסביר מדוע צורת כתיבה זו עבור הילד הקטן מהנה אותו ולמעשה אף מבססת אצלו את הבנת ההגיון בו הדברים מסודרים באמת במציאות: 

"סוף-סוף נמצא פתרון החידה של תופעה מוזרה זו. אך לא בספרות מצאתיו, אלא בחיים. לפתרון החידה הביאתני בתי בת השנתיים. באותו הגיל, העובדה שהתרנגול קורא את קוקוריקו, הכלב נובח והחתול מיילל, היוותה מקור לרגשות החזקים ביותר ולמאמץ פעילות שכלית, כפי שהיווה הדבר לילדים רבים.

מטען צנוע זה של ידע היה כיבוש עצום של האינטלקט שלה. היא קשרה אחת ולתמיד לתרנגול את ה-"קוקוריקו", לחתול את ה "מיאו" ולכלב את ה-"הב- הב", ותוך גאווה רבה הפגינה ידע זה. לה ולפעוטות אחרים הכניס ידע זה בהירות, סדר ושיטתיות לתוך העולם החי המקיף אותם.

והנה יום אחד נכנסה אלי בתי והיא בת 23 חדש, כשעל פניה הבעה ערמומית, ועם זאת נכלמת- כאילו היא זוממת מזימה בלתי רגילה. הבעה מורכבת כזאת לא ראיתי מעולם על פניה. כבר מרחוק קראה: "אבא, הבה - מיאו!" כלומר, הודיעה לי הודעה מרעישה ולא נכונה, שכלב מיילל במקום לנבוח, ופרצה בצחוק מעודד ומשהו מלאכותי, כשהיא מזמינה אף אותי לצחוק להמצאה זו.החלטתי להצטרף למשחקה ואמרתי: "והתרנגול קורא מיאו!, ובכך אישרתי את חוצפתה האינטלקטואלית. מעולם לא היה דבר המעורר יותר צחוק, כפי שעוררה מהתלה עלובה זו, המבוססת על החלפה מכנית במיקומם של שני מושגי יסוד; הייתה זו הבדיחה הראשונה שבתי חשה, שאכן בדיחה היא - והיא בת 23 חדש. היא הרגישה, שלא רק שאין זה מפחיד "להפוך" לפי רצונה את העולם, אלא להפך - זה מאד משעשע, ורק בתנאי שלצדו של המושג הבלתי נכון על העולם תימצא ההכרה של הנכון! היא חזתה במו עיניה את גרעינה של הקומיות המסתכם דווקא בכך, שאל טור האובייקטים מוצמד הטור הנגדי. משלמדה את הטכניקה של המהתלה שלה, רצתה ליהנות ממנה שוב ושוב, כשהיא ממציאה אי-התאמות חדשות בין בעלי- החיים לקולות שהם משמיעים" (שם, עמ' 90-91)

 

הקשר בין הידע העומד לרשותו של הילד, ותפיסת עולמו, לבין ההומור, הנו ברור:

"ככל שברור לו יותר אותו תיאום נכון של האובייקטים, שמהם הוא נסוג במכוון תוך כדי המשחק, כך חזקה בו יותר תחושת המצחיק" (שם, עמ' 92)

"רק אז, כשרכש כבר את התיאום הנכון במלוא מובן המלה. כשהמושג על קרח קשור בקשר אמיץ במושג קור, כאשר המושג על פטל הדוק אל מושג היער, והמושג על דג קשור לעד למים - רק אז, ולעולם לא לפני כן, מתחיל הילד לשחק בתיאומי מושגים אלה.

משאך רכש לעצמו את האמת המועילה, שממשקה חם נכווים, קולט הוא מיד בהנאה את השיר העממי, ההיתולי, האנגלי, כיצד אדם מצחיק אחד נכווה משתייה קרה." (שם, עמ' 94)

  

בקיץ קר, בחורף חם,

שועל טיפש, חמור חכם.

עיור מביט, חרש מקשיב,

עתיקה היא תל-אביב

 

השלג צבעו שחור;

מנעים זמירות עורב צחור.

באלסקה יש חמסין,

תורה לומדים בארץ סין.

 

דגים שטים על העצים;

החתול מטיל ביצים.

כל תלמיד אוהב שעור, וזה לא שיר, כי אם ספור

(עולם הפוך: (שיר עם, תורגם ע"י אוריאל אופק, צ'וקובסקי, 85, עמ' 94- 95 )

 

היכולת של הילד ליצור את ההיפוכים או ליהנות מהן מחזקת בו את תחושת הביטחון בידע שלו; "כל נסיגה מהנורמה מחזקת את הילד בנורמה, והוא מעריך ביתר שאת את התמצאותו האיתנה בעולם" (שם, עמ' 95).

עם כל 'כיבוש' אינטלקטואלי נוסף נפתחים בפני הילד מקורות חדשים של הומור, כשהמקורות הישנים מפנים מקומם. אם בשלב מסוים הפעוט נהנה להחליף את קולות בעלי-החיים, הרי שיותר מאוחר עם התרחבות הידע וההבנה שלו, הוא ייהנה להחליף ולעוות אלמנטים אחרים:

הבנת הקשר בין גודל וחוזק תביא להיפוך הבא: "עכברים חתול תפסו, במלכודת אותו כיסו"; הבנת המושגים 'קור' ו 'חום' תביא היפוכים בהם לקור מייחסים תכונות של חום וההפך.

כאשר הילד מבין מה מותר ומקובל לאכול ומה לא, הוא ייהנה מתיאורים בהם הילד 'שתה מגפיים', 'אכל נעליים'.

עם הבנת תופעות הטבע יבואו העיוותים המהנים הבאים: 'הים בוער', 'האנייה דוהרת בשדה', 'הדגים גדלים ביער' וכד'.

צ'וקובסקי מונה עיוותים נוספים (הקשורים בידע העולם שרוכש הילד): עיוות הרוכב והסוס: 'הסוס דוהר על הרוכב', 'רוכב על תיש, פרה, כלב' וכד'; עיוות חסרונות גופניים: 'עיוורים רואים', 'חרשים שומעים' עיוות הנפשות המשתתפות: 'השער נובח לעבר הכלב', 'הכפר עובר על פני האיכר' (שם, עמ' 97-98)

 

הצעה לפעילות אפשרית בגן:
הקריאו ספר ילדים הומוריסטי לשתי קבוצות ילדים בני גיל שונה, (דוגמת 'הלו אבא'), באיזה גיל הם אכן צוחקים מתוכן הספר. תוכלו להסביר מדוע זה כך?

 

ביבליוגרפיה: על ההומור

הורן, ח. (1984), הלו, הלו אבא, הוצאת ספרים 'יסוד', ת"א.

זיו, א. (1984), הומור ואישיות, הוצאת 'פפירוס', אוניברסיטת ת"א.

זיו, א. (1981), הפסיכולוגיה של ההומור, הוצאת 'יחדיו', אוניברסיטת ת"א.

זיידמן, ע. (1994), הומור, הוצאת 'פפירוס', אוניברסיטת ת"א.

צ'וקובסקי, ק. (1985), משתיים עד חמש, ההתפתחות הלשונית של ילדים, ספריית 

     הפועלים, ת"א.