סיפורי עם חזרה לתפריט סיפורי עם
הגעת
לדף ישן של אתר מס"ע – המרכז לסיפורי עם ולפולקלור. כדי להגיע לדף הבית של
האתר החדש הקש על:
|
סיפורי עם – מרכז
אירופה
קרל קץ
באחד התרגומים הרבים לאנגלית של אוספי
הסיפורים שליקטו האחים גרים, מצאתי סיפור שלא נכלל משום מה באוסף השלם שתורגם
לעברית לפני שנים אחדות וגם לא במהדורות אחרות ואני מביא אותו פה בתרגום שלי.
בלב לבם של יערות הרץ יש הר גבוה. הכפריים
הגרים בקרבת ההר מספרים עליו כל מיני ניסים ונפלאות: איך בלילות אפלים מתקבצים על
פסגת ההר שדים ורוחות ומרקדים עד אור הבוקר ואיך המלך אדום-הזקן יושב שם על כס
השיש שלו מוקף באנשי חצרו ומטאטא בזקנו הארוך את האדמה.
ובכן, לפני כמה שנים טובות היה ברנש אחד בשם
קרל קץ שהתגורר בכפר למרגלות ההר. קרל זה היה רועה עיזים וכל בוקר נהג לצאת עם
עדרו למרעה בחלקות הירוקות שהיו פזורות פה ושם על גבי המדרונות. קרה לפעמים
שהעיזים התפזרו על שטח גדול מדי ועד שהספיק לאסוף אותן כבר השתררה חשכה. במקרים
כאלה נהג קרל להביא את העדר לקרחת יער קטנה, שניצבו בה קירות חרבים של טירה נושנה
ועזובה. הקירות היו גבוהים דיים לשמש כמקום מחסה ללילה. קרל היה סופר את העיזים
ושוכב לישון ליד הפתח כך ששום עז לא יכלה להימלט משם.
ערב אחד, זמן קצר לאחר שקיבץ את העדר במכלאה
המאולתרת בין קירות הטירה, התברר לו שהעז החביבה עליו ביותר נעלמה. הוא חיפש אחריה
בכל מקום, אך לא מצא דבר. לבסוף החליט לדחות את המשך החיפוש ליום המחרת והוא שכב
לישון. תארו לכם את הפתעתו כשהתעורר בבוקר וגילה כי העז שבה. הסיפור הזה חזר על
עצמו כמה פעמים: העז הייתה נעלמת בערב ובבוקר חוזרת ומופיעה. בסופו של דבר החליט
קרל לבדוק את העניין ביסודיות. הוא הסתכל בקירות הישנים ומצא באחד מהם פתח צר
שדרכו, לפי כל הסימנים, התחמקה העז החסרה.
קרל עבר דרך הפרצה ומצא שם שביל צר שהוביל
לתוך נקיק סלע. הוא פסע קדימה ודחק את גופו במעבר הצר כמיטב יכולתו אל מתחת לסלע.
הלאה יותר התרחב המעבר והפך לפתח של מערה וכאן נעלמו עקבותיה של העז. באותו רגע
הבחין קרל שכלבו הנאמן לא בא בעקבותיו. הוא שרק לו, אבל הכלב לא הופיע. קרל החליט
אפוא להיכנס למערה לבדו ולמצוא שם את העז בכוחות עצמו. הוא גישש את דרכו בחשכה
וכעבור זמן מה הגיע לנקרה מוארת באור קלוש. שם להפתעתו הרבה מצא את העז עומדת
ולועסת בשלווה גרגרי שעורה שנשרו ללא הרף מנקודה כלשהי מעל לראשה. מסוקרן טיפס
למעלה וניסה לברר מאין בא זרם הגרגרים שהתגלגלו והקישו על רצפת הנקרה כמו גרגרי
ברד, אבל החשיכה מסביב הייתה כבדה ולא עלה בידו לברר עניין מוזר זה.
כעבור זמן מה בשעה שאימץ את אוזניו והקשיב,
נדמה היה לו שהוא שומע צהלות וקולות רקיעה של סוסים. הוא הקשיב שוב, אין ספק, גבוה
מעליו הייתה אורוות סוסים. והגרגרים נפלו מן הסתם מתוך אחד האבוסים. למי השתייכו
סוסים אלה ואיך התגלגלו למקום זה שרק רגלי עיזים דורכות בו? בודאי מתגוררים שם
אנשים כלשהם. אבל מי עשוי להתגורר שם?
האם אלה אנשים שניתן לבטוח בהם? קרל תהה על
כך לא מעט, כאשר שמע לפתע קול קורא בשמו: "קרל קץ!" הקול הדהד בחלל
המערה. הוא פנה לאחור אך לא יכול להבחין דבר בעלטה.
"קרל קץ!" פלח שוב הקול החודר
באפילה וכעבור רגע הופיע מתוך אחת הפינות האפלות נער גמדי חובש כובע מחודד ולגופו
גלימה ארגמנית. הגמד אותת לו בראשו ורמז לו לבוא בעקבותיו. קרל חשב שמן הראוי לברר
קודם עם מי יש עסק. הוא פנה בדברים אל הגמד אך זה האחרון נד בראשו ולא אמר דבר.
הוא רק רמז לו שוב לבוא בעקבותיו.
קרל החל לפסוע אחריו, מפלס דרכו בין החורבות
ועד מהרה קלטה אזנו קולות מתגלגלים שנשמעו כרעמים המהדהדים בין הסלעים. הקולות
נעשו רמים יותר ויותר ככל שהתקדם הלאה. לבסוף הגיע לחצר מוקפת קירות ישנים מכוסים
קיסוס. היה לו הרושם שהוא מצוי בתחתיתו של עמק קטן. מכל צד התנשאו צוקים וסלעים
ועצים רחבי פארות סוככו על החצר עד שרק אור דמדומים קלוש הבליח פנימה. כאן על גבי
הכבול הכבוש והחלקלק ראה קרל תריסר ברנשים זקנים ומוזרים למראה שהשתעשעו בשלווה
במשחק הכדורת. לבושם לא היה לו זר לגמרי; בכנסיה של עיר המחוז הקטנה שהזדמן אליה
מפעם לפעם בימי השוק, הייתה תמונה עתיקה ועליה דמויות של אבירים לבושים באותה צורה
עצמה. האבירים לא הוציאו הגה מפיהם ורק התהלכו בשטח בחגיגיות רצינית, מגלגלים איש
איש בתורו את כדורי המשחק, אך הזקן מביניהם ציווה על קרל בתנועה אילמת לעסוק בהרמת
הבקבוקים שהופלו בידי המשחקים.
בתחילה רעדו ברכיו מרוב פחד ובקושי העז
להגניב מבטים לעבר הזקנים הארוכים והבגדים המוזרים של האבירים, אך עד מהרה שם לב שכל
אחד מהם לאחר שסיים את תורו במשחק, חזר למקום מושבו ושם גמע גמיעה הגונה מתוך גביע
כרסתני. הגמד עבר כל הזמן בין המסובים והקפיד למלא את גביעיהם במשקה שהפיץ ניחוח
יין עתיק ומשובח.
קמעא קמעא שבה אליו רוחו עד שלבסוף אזר עוז,
ניגש אל הגמד ורמז לו בסימנים שגם הוא חפץ לטעום מן המשקה. הגמד נענה לו, מזג משקה
והגיש לו את הגביע בהחוותו קידה עמוקה. קרל חשב לעצמו שמעולם לא בא אל בין שפתיו
יין כה משובח.
דבר זה נסח בו מרץ מחודש לעבודתו ובכל פעם
שהתעייף היה חוזר וניגש אל אותו ידיד נדיב ומקבל את חלקו בשתייה.
מי
התעייף קודם, הוא או האבירים, זאת לא יכול קרל להגיד. אם עלה היין לראשו ואם לאו,
מכל מקום אחזו אותו חבלי שינה והוא נרדם. כאשר התעורר מצא עצמו מוטל בחצר ששימשה
לו כמכלאה מאולתרת לעיזיו. השמש עמדה גבוה במרומי השמים. מתחתיו הוריק העשב
והקירות החרבים סביבו היו מכוסים בסבך הקיסוס המוכר. הוא שפשף את עיניו ושרק
לכלבו, אך הכלב לא הופיע ומסביב לא נראתה אף עז אחת לרפואה. הוא חזר והתבונן בדאגה
סביבו. נדמה היה לו שהדשא גבה במשך הלילה וגם העצים מעל לראשו נראו לו כאילו שינו
צורתם. הוא ניער את ראשו ותהה בלבו אם הוא בריא לחלוטין. הוא קם ממקומו ומתח את
אבריו. פרקי רגליו היו נוקשים מהרגיל. "זה עונשו של מי שמבלה לילות מחוץ
למיטתו" אמר לעצמו. לאט לאט שבו ועלו בזיכרונו מאורעות הלילה הקודם. הוא מצמץ
בשפתיו כשנזכר בטעמו של היין המשובח שלגם ממנו גביעים כה רבים - אבל מי, לכל השדים
והרוחות, יכולים להיות האנשים הללו הבאים לשחק בכדורת במקום כה נידח?
הדבר הראשון שעשה לאחר שקם ממקום משכבו היה
לחפש את הפתח שנכנס בעדו למערה בעקבות העז, אך למרבה פליאתו לא היה לו כל סימן
וזכר. שום פתח לא נראה לעין. הקיר ניצב מולו בלא שיראה בו אפילו סדק המתאים למעבר
עכבר. הוא חזר וגרד בראשו, אחר כך הסיר את כובעו והתבונן בו. הכובע היה מלא חורים.
"לעזאזל" אמר בלבו "הכובע הזה היה חדש בחג האחרון, ועכשיו?"
הוא העיף מבט על נעליו שהיו כמעט חדשות בעת שעזב את הבית ועכשיו נראו כה מרופטות
וישנות עד כי אך לפלא הוא אם יצליח להגיע בהן חזרה לביתו בלי שיקרעו כליל. מצב
בגדיו לא היה טוב מזה. ככל שהעמיק להתבונן כן גדל תימהונו. לא עלה בדעתו כל הסבר
למה שאירע בו.
לבסוף נפנה לחפש את עדרו ; הוא פסע בכבדות במורדות ההר על פני השבילים שנהג
לרעות בהם את עזיו, אך כל עז לא נראתה לעין. הוא חזר ושרק לכלבו. הכלב לא הופיע.
הרחק למטה מתחתיו השתרע כפר מולדתו. בסופו של דבר החליט בלב כבד לשוב לביתו בתקווה
שהעדר הגיע לשם אף הוא.
'בודאי' חשב לעצמו 'אפגוש עוד מעט שכן שיוכל
להגיד לי היכן העדר'. אך האנשים שפגש בהתקרבו לכפר היו כולם זרים לו. גם לבושם היה
שונה מזה שהיה רגיל לו אצל שכניו ואפילו הלשון שבפיהם נשמעה לו שונה מן הרגיל.
כאשר שאל אחדים מהם בדבר עזיו לא קיבל מענה.
הם רק נעצו בו את עיניהם וגרדו סנטריהם. בסופו של דבר קרב גם הוא את ידו אל סנטרו
ותארו לכם את תדהמתו כאשר גילה כי זקן באורך אמה לפחות מכסה את פניו.
"העולם חוזר לתוהו ווהו" אמר
לעצמו, "או שמשהו כישף אותי." אבל קשה היה לו להאמין בכך, כי הכל סביבו
- ההר המיוער והכפר על בקתותיו ובוסתניו הקטנים - הכל נראה לו מוכר וללא שינוי
בדיוק במקום שצריך היה להיות. הוא שמע את נערי הכפר משיבים למישהו שנקלע למקום
ושאל על אודות שם הכפר, והשם שנקבו בו היה אכן השם המוכר לו.
הוא ניער את ראשו, נכנס לכפר ושם פעמיו לעבר
בקתתו. הבקתה נראתה ישנה ומוזנחת, חלונותיה שבורים והדלת מנותקת מציריה. בחצר עמד
ילד זר בבגדים קרועים ושיחק עם כלב זקן חסר שיניים. הכלב נראה לו מוכר, אך כאשר
קרא לו, חרץ הלה את לשונו ופרץ בנביחות. הוא ניגש אל דלת הבקתה הפתוחה והציץ
פנימה. הבקתה הייתה ריקה ונטושה. הוא עמד לידה כמו מוכה ירח וקרא בקול לאשתו ולילדיו,
אך אף אחד לא שמע אותו; מכל מקום איש לא השיב לקריאותיו.
בינתיים התקהלו סביבו המון נשים וילדים
שנעצו מבטיהם באיש הזר למראה שזקנו יורד על פי מידותיו. הם התחילו להציג לו שאלות:
"מי אתה? מה אתה מחפש?"
כה מוזר נראה לו הדבר לעמוד על יד פתח ביתו ולשאול
אנשים זרים על אודות אשתו וילדיו. כדי להיפטר מההמון פעור הפה שמסביבו נקב בשמו של
האדם הראשון שצץ בזיכרונו: "אני מחפש את הנס הנפח."
הסובבים אותו השתתקו והחליפו ביניהם מבטים.
לבסוף ניגשה אליו אשה זקנה ולחשה באוזנו: "מזה שבע שנים שרוי הוא במקום שאתה
עוד רחוק ממנו מרחק רב."
"ומה עם פריץ החייט?"
"נשמתו עדן." השיבה לו זקנה אחת
כפופה על מקלה, "הוא גר עכשיו בבית שאין הוא עתיד לעוזבו עוד..."
קרל קץ הביט בה ונרעד. הוא זיהה אותה כאחת
הרכלניות הזקנות של הכפר, אך פניה היו מקומטים עד לבלי הכר. אבד לו החשק לשאול
שאלות נוספות. פתאום הבחין בתוך ההמון באשה צעירה שנשאה תינוק על זרועה ובידה
השנייה אחזה ילדה קטנה כבת שלוש. כל השלושה גילו דמיון מפתיע לאשתו.
"מה שמך?" שאל אותה במפגיע.
"ליזה." השיבה.
"ושם אביך?"
"קרל קץ, זכרונו לברכה."
"מתי מת?"
"המסכן. עשרים שנה חלפו מאז אותו יום
שיצא בו להרים עם עדרו ולא שב. חיפשנו אותו ימים רבים. העדר חזר הביתה יחד עם
הכלב, אך עקבותיו שלו אבדו לבלי שוב. הייתי אז בת שבע..."
קרל המסכן לא יכול עוד לעצור בעד עצמו:
"אני הוא קרל קץ!" אמר בנוטלו את התינוק מבין זרועות בתו ובנשקו אותו
שוב ושוב על פניו. ההמון סביבו עמד פעור פה. איש לא ידע מה לומר על כך, כאשר
סטרופקין הזקן, מורה הכפר, נקלע לשם צולע על מקלו, ונעץ בו מבט ארוך. "קרל
קץ, קרל קץ," אמר לאיטו, "אין ספק, הרי זה קרל קץ בכבודו ובעצמו. הנה אפילו
הצלקת מעל עינו הימנית, הצלקת שהותיר בו מקלי באותו יום נאה כשהכיתיו על
פניו..."
ואז הצטרפו אליו גם אחרים: "קרל קץ,
בחיי שזה קרל קץ! ברוך הבא שכן! ברוך שובך אלינו!"
אבל איפה - אמרו או חשבו הכל - יכול היה
אזרח מכובד ושומר חוק שכמותך להסתובב כל עשרים השנים הללו?
כל הכפר הקיף אותו. הילדים צחקו, הכלבים
נבחו והכל שמחו לראות את קרל שכנם חוזר אליהם בריא ושלם.
אשר למקום המצאו במשך כל השנים הללו, בהגיעו
לחלק זה של סיפורו יכול היה רק למשוך בכתפיו. לא היה בפיו שום הסבר ונראה לו שככל
שימעיט לדבר על כך כן ייטב, אך אין ספק שמה שנשאר בזיכרונו לאורך ימים היה טעמו
המשובח של אותו יין שהערה לבין שפתיו בעת שהאבירים שיחקו במשחק הכדורת שלהם.
היה פעם איכר שהיו לו שלושה בנים. יום אחד
כאשר הבנים היו כבר כמעט אנשים בוגרים, הוא הלך לאסטרולוג כדי שיקרא את
ההורוסקופים שלהם. הוא נתן לאסטרולוג את תאריכי הלידה שלהם והאסטרולוג בדק את מצב
הכוכבים בזמן לידתם וערך את המפות האסטרולוגיות שלהם ואז הוא אמר: "אדוני, יש
לי את ההורוסקופים לכל שלושת הבנים: בן הזקונים שלך – הוא יהיה כהן."
"או, נהדר!!" אמר האיכר.
"והבן האמצעי – הוא יהיה עורך
דין."
"או, נפלא, נפלא!"
"אבל הבן הבכור, אדוני, לא הייתי רוצה
לספר לך."
"הו, ספר, ספר לי!"
"טוב... הבן הבכור, הוא... טוב, כאשר
הוא יגיע לשנתו העשרים ואחת, בדיוק ביום הולדתו העשרים ואחד הוא יתלה."
"יתלה? הבן שלי? זה בלתי אפשרי. בני
הבכור הוא בחור טוב. הוא לא עשה מעולם משהו רע."
"אני מצטער", אמר האסטרולוג,
"אבל הוא עומד להיתלות. זה הגורל שלו. זה כתוב בכוכבים. אין שום דבר שאנחנו
יכולים לעשות."
וכך כשל האיכר מביתו של האסטרולוג החוצה,
מזועזע לחלוטין. מה הוא הולך לעשות? בנו הבכור יתלה בגיל עשרים ואחת! אתם מבינים,
לאב היה רכוש רציני והוא עשה את כל הצעדים הנחוצים כדי שבהגיעו לגיל עשרים ואחת
יקבל הבן את הרכוש הזה.
עכשיו, מה בדיוק יקרה? האם הממשלה שתתלה
אותו תוכל לשים את ידה גם על הרכוש? והקלון שיומט על משפחתו... הו, אסור שזה יקרה
– הוא אמר לעצמו – אסור שזה יקרה!
והוא הקשה את לבו. כאשר הגיע הביתה הייתה
החלטתו נחושה: בני הבכור לא יתלה ביום הולדתו העשרים ואחת. הוא לא יתלה כיוון שהוא
כבר יהיה מת מעודף עבודה קשה, עבודת פרך.
למחרת בשעה חמש לפנות בוקר הוא שלף את הבן
מהמטה, הביא אותו לשדה והטיל עליו כמות כזאת של משימות שאפילו לעשרה אנשים זה היה
יותר מדי.
הוא אמר לו שלא יעיז לחזור הביתה עד שישלים
את כל העבודה. ומה אגיד לכם – הבן הבכור עבד, עבד, עבד. הוא לא עצר בשביל לאכול,
לא עצר בשביל לשתות, לא נתן לעצמו רגע אחד של מנוחה... הוא רצה לרָצות את אבא שלו
והוא היה בן צייתן, אז הוא המשיך לעבוד עוד ועוד וחזר הביתה רק בשתים לפנות בוקר.
הוא כשל פנימה, מת מעייפות. אבא שלו היה עדין ער.
"אבא," הוא שאל אותו, "למה
אתה מעניש אותי? מה עשיתי?"
"אה, לא עשית שום דבר. אני רק מנסה
אותך כדי להיות בטוח שאתה ראוי לירושה שאני עומד לתת לך כאשר תגיע לגיל עשרים
ואחת."
ולמחרת היום – אותו דבר. בחמש לפנות בוקר
שלח אותו לשדות לעבוד ושוב הוא חזר הביתה יותר מת מאשר חי ושוב הוא שאל את אבא
שלו: "אבא, מה עשיתי? מדוע אתה מעניש אותי?" ואבא שלו שוב אמר: "מה
פתאום, אני לא מעניש אותך. אני בודק אם אתה ראוי לירושה הזאת."
וככה זה נמשך שבוע שלם ובסופו של אותו שבוע,
טוב, הבן הבכור המסכן הזה – הוא היה חצי מת, והוא ידע שהוא ללא ספק ימות אם הוא
יישאר שם. הוא החליט לעזוב את החווה והוא הלך אל אבא שלו ואמר לו: "אבא, אני
עוזב את החווה. אני עוזב אותך. אני הולך לי לדרכי. אני מתכוון ללכת כל כך רחוק עד
שלעולם לא תראה אותי שנית. אינני יכול להישאר כאן. אני אמות אם אשאר כאן. אבל לפני
שאני הולך אתה מוכן להסביר לי בבקשה במה כל העניין?"
ואבא שלו אמר: "בסדר. בהנחה שאתה הולך
מכאן, אני אומר לך: אתה מבין, הלכתי לראות אסטרולוג. רציתי שיקרא את ההורוסקופ
שלך, שלך ושל האחים שלך, והוא אמר לי: 'בן הזקונים שלך – הוא עומד להיות לכהן,
והבן השני עומד להיות עורך דין', אבל אתה, בני, הוא אמר לי שכאשר תגיע לגיל עשרים
ואחת, בדיוק ביום הולדתך העשרים ואחד, אתה עתיד להיתלות!"
"זה מה שהוא אמר? אני אתלה?"
"כן, אתה. זה מה שהוא אמר."
למשך דקות ארוכות, הבן הבכור לא אמר דבר ואז
לבסוף הוא אמר: "טוב, אבא, אם בזה מדובר, אני ארחיק נדוד כך שכאשר זה יקרה,
אף אחד כאן לא ישמע על זה והמשפחה שלי לא תעטה כלימה בגללי. אתה יכול לתת את
הירושה שלי לאחים שלי." והוא הלך לדרכו.
אבל לפני שעזב, הוא אמר שלום לאמו והיא בכתה
מכיוון שזה היה הבן האהוב עליה. היא התייפחה והיא אמרה: "בני, בני, מה יהיה
עליך? אתה יוצא אל העולם הגדול ואין לי שום חברים, שום קרובים שאוכל לבקש מהם
לדאוג לך. ראה, עליך להבטיח לי משהו. בכל מקום שתלך לחפש עבודה, מצא את הכנסייה
הקרובה ושא תפילה למלאך השומר שלך. אתה יודע שלכל אחד מאתנו יש מלאך שדואג לו, ואם
תתפלל למלאך השומר שלך אני אדע שמישהו משגיח עליך."
כמובן שהוא הבטיח לאמו שהוא יעשה זאת ואז
הוא יצא לדרך. עכשיו, העבודה היחידה שהוא הכיר הייתה עבודת החווה, לכן הוא השיג
לעצמו עבודה בחווה שכנה וכאשר נגמרה שם העבודה הוא הלך לחווה אחרת מרוחקת קצת
יותר. אבל הוא לא שכח את ההבטחה שנתן לאמא שלו. בכל פעם ששינה מקום עבודה, הוא היה
ניגש לכנסייה הקרובה, נכנס פנימה, כורע על ברכיו ונושא תפילה למלאך השומר שלו.
וכך חלף הקיץ והחל הסתיו והאיש הצעיר צעד
בדרך בחיפוש אחרי עבודה חדשה. הוא חלף על פני בחור צעיר בן גילו שישב לצד הדרך
והבחור הזה ברך אותו לשלום: "בוקר טוב. לאן אתה הולך?"
"בוקר טוב. אני מחפש עבודה."
"אה, גם אני. גם אני מחפש עבודה. בוא
נלך ביחד."
הם הלכו אם כך ביחד ואיכר אחד שכר אותם
לעבודת הקציר. הו, הם שהו שם ששה שבועות בחווה הזו. הייתה הרבה עבודה. הם עבדו יחד
טוב מאוד. הם הפכו לחברים טובים. חברים כל כך טובים עד שכאשר האיכר פיטר אותם עם
סיום הקציר הם החליטו להישאר יחד ולחפש עוד עבודה. הם הידפקו על דלתו של איכר אחר,
אבל לא, האיכר הזה לא היה זקוק להם. כל העבודה כבר נגמרה. וכי מי ילך לשכור פועלים
בחורף? חווה אחרי חווה נעלה את שעריה בפניהם.
הם החליטו אם כך שהם יפסיקו לחפש עבודות
חווה וילכו אל העיר לראות איזה עבודה ניתן למצוא שם. הם הגיעו במסעם לעיר ששכנה על
חוף הים ושם הייתה מספנה ובחוץ היה שלט שעליו כתוב "מבוקשים פועלים."
"אה", אמר הצעיר, "הם בונים כאן
ספינות. זאת לא עבודה שאני יודע לעשות."
אבל החבר שלו אמר: "אה, אל תדאג, יש לי
ניסיון. אני אלמד אותך."
הצעיר דפק אם כך על הדלת ובעל המספנה פתח את
הדלת ואמר: "כן?"
"שלום, אנחנו מחפשים עבודה."
"יש לך ניסיון?"
"לא, אין לי, אבל לחבר שלי יש ניסיון
והוא הולך ללמד אותי."
"טוב, אני חושב שיש לי צורך בעוד כמה
ידים עובדות. בואו תכנסו ונראה מה אתם יכולים לעשות."
הבחור הצעיר וחברו נכנסו פנימה. וואו! זה
היה מקום שוקק חיים המספנה הזאת. היה שם צוות של עשרה אנשים בצד אחד ועוד צוות של
שמונה בקצה השני ועוד ארבעה-עשר אנשים שבנו ספינה נוספת, אבל בעל העסק הביא אותם
למקום שנועד רק לשניהם. הייתה שם ערמה גדולה של עצים.
"תתחילו עם השדרית", הוא אמר להם,
"אתם תעבדו פה על ספינה לבדכם, ואני אראה איך אתם מתקדמים.
שניהם התחילו אם כך לבנות ספינה משלהם. ואתם
יודעים – האיש הצעיר למד כל כך טוב והחבר שלו לימד אותו כל כך טוב עד שבפחות
משלושה שבועות הם השיגו את הצוותים האחרים, אף על פי שבכל אחד מהם היו הרבה יותר
פועלים והם התחילו הרבה לפניהם.
הם השיגו אותם ואחרי שבועיים נוספים הם
סיימו את השדרית. כולם היו נדהמים מאיכות העבודה שלהם.
כאשר נגמרה בניית השדרית אמר לו החבר:
"אתה יודע מה השלב הבא? הליווח, הכיסוי בלוחות עץ. מדוע שלא תלך לבית של בעל
העסק ותראה אם אפשר לקבל ממנו את העץ בשביל הליווח?"
הצעיר הלך אם כך לביתו שלך בעל העסק ובדיוק
לפני שעמד לדפוק על הדלת נפתח החלון הסמוך לדלת הראשית והנערה הנחמדה ביותר שראה
אי פעם בחייו ניצבה שם ואמרה לו: "בוקר טוב איש צעיר, האם באת לבקר
אותי?"
"או, גברת", הוא אמר,
"הלוואי והייתי יכול, אבל באתי לכאן לדבר עם אבא שלך בענייני עסקים. אני זקוק
ללוחות בשביל הספינה."
"אה, טוב", היא אמרה לו,
"אני אלך לקרוא לו." והיא הלכה לקרוא לאבא שלה.
האב היה מאוד מאוד מרוצה ממה שהם עשו והוא
נתן להם את הלוחות והצעיר לקח את כל החומרים למספנה והוא והחבר שלו עבדו ועבדו
במשך חמישה שבועות נוספים וכל הלוחות הותקנו במקומם ואז אמר החבר שלו: "בסדר.
השלב הבא הוא התרנים. לך בקש ממנו את החומרים הדרושים."
הבחור הצעיר בא אם כך שוב אל הבית, הסתכל על
החלון, וכמו שעון – לפני שהייתה לו הזדמנות לדפוק על הדלת, נפתח החלון ושם היא
הייתה, אותה נערה יפיפייה.
"בוקר טוב, איש צעיר", היא אמרה
לו, "האם הפעם באת לבקר אותי?"
"או, הייתי שמח לעשות זאת, אבל גם הפעם
זה ענייני עסקים. אני צריך לקבל את חומר הגלם עבור התרנים."
"טוב, אני אלך לקרוא לאבא, אבל לפני
כן, אפשר לשאול אותך שאלה? האם אתה נשוי או רווק?"
"אה, אני רווק."
"אה, איזה תשובה יפה! עכשיו אלך לקרוא לאבא שלי."
האב הגיע והיה מרוצה מאוד לגלות מה הם
הספיקו לעשות. הוא נתן לו את התרנים, או נכון יותר את החומרים הדרושים להתקנת
התרנים, והאיש הצעיר לקח אותם חזרה למספנה. הוא והחבר שלו עבדו ארבעה שבועות
והתרנים נקבעו במקומם ואז אמר החבר:
"השלב האחרון – מפרשים. לך בקש אותם
ממנו."
אה, הבחור הצעיר צעד בלב שמח אל ביתו של בעל
העסק וכמו שעון – החלון היה פתוח לרווחה ושם היא הייתה שוב, הנערה היפיפייה.
"בוקר טוב איש צעיר!"
"שלום גברתי, נחמד לראות אותך
שוב."
"אה, האם באת לראות אותי הפעם?"
"הו גברתי, הלוואי והייתי יכול, אבל
באתי לקבל את המפרשים. בשביל זה באתי."
"בסדר, אלך לחפש את אבא, אבל לפני
שאעשה את זה, אפשר לשאול אותך שאלה? האם אתה מאוהב במישהי?"
הוא הסמיק: "אף פעם לא חשבתי על
זה."
"ובכן", היא המשיכה, "אני
מאוהבת. מאוהבת בך! אתה רוצה לשאת אותי לאשה?"
"הו, כן גברתי. כמובן שאני רוצה! אה...
חכי רגע, מוטב שאשאל בעצת ידידי. אני לא אוהב לעשות דברים בלי להתייעץ אתו. אנחנו
צוות, את יודעת. חכי כאן. אל תזוזי!" והוא רץ חזרה למספנה.
החבר שלו שאל: "נו, מה עם המפרשים? אתה
לא מתכוון להביא את המפרשים?"
"עזוב את המפרשים. יש משהו יותר חשוב!
נחש מה קרה! הבת של בעל הבית – היא רוצה להתחתן אתי. מה אתה אומר?"
"אני חושב שזה רעיון טוב. היא נערה
נחמדה. אתה צריך להתחתן אתה."
"אה, חכה עד שאגיד לה!" והוא חזר
בריצה לחלון ואמר: "החבר שלי אומר 'כן'!"
"נהדר", היא אמרה, "אבל
עכשיו, באיזה תאריך?"
"איזה תאריך?"
"באיזה תאריך נתחתן?"
"אה, אני הולך לשאול את החבר
שלי!" והוא רץ חזרה למספנה.
"מה עם המפרשים?"
"או, עזוב את זה. היא רוצה לדעת באיזה
תאריך כדאי שנתחתן?"
"טוב", אמר החבר, "אני חושב
שאנחנו צריכים לגמור קודם את הספינה, אז אם אתה הולך להתחתן... אם נשיק את הספינה
בבוקר, תוכל להתחתן אחר הצהרים."
"איזה רעיון נהדר. אני רץ לספר
לה." הוא יצא מהמספנה ורץ חזרה לחלון וקרא: "אחרי ההשקה."
"בסדר", היא אמרה, "אחרי
ההשקה. עכשיו אלך לקרוא לאבא."
אבא שלה בא וגילה שהבחור הצעיר רוצה לא רק
בד למפרשים, אלא גם את ידה של בתו, והוא נתן לו את ברכתו. נתן לו אותה בשמחה!
מכיוון שהיא הייתה בתו היחידה, אתם מבינים, ובאותם ימים נשים לא הורשו לנהל עסקים
בעצמן והוא ידע שמי שיישא את בתו לאשה יהיה בסופו של דבר גם מנהל המספנה. הוא רצה
שהיא תתחתן עם בחור נבון והגון שיודע לעבוד כמו שצריך ולאיש הצעיר היו כל שלוש
התכונות, לכן הוא נתן את הסכמתו לנישואין ונתן לו בד למפרשים.
הבחור הצעיר לקח אותם חזרה למספנה והוא
והחבר שלו הכינו את המפרשים והתקינו אותם בספינה וששה שבועות אחר כך הספינה הייתה
מוכנה.
זה היה בוקר נפלא של אביב כאשר הספינה
הושקה. כל עובדי המספנה היו נרגשים מאוד. זאת הייתה הספינה הראשונה שהושקה באותה
שנה וכולם היו נרגשים גם בגלל שהם עמדו להיות אורחים בחתונה באותו יום אחר הצהרים.
אבל בדיוק לפני התחלת הטכס החבר של הבחור
הצעיר אמר לו: "עכשיו אני רוצה לבקש ממך טובה. אני יודע שהיום זה יום נישואיך
והלילה זה ליל הכלולות, ואתה תרצה קרוב לודאי להיות לבד עם רעייתך, אבל אני תוהה –
אכפת לך להזמין אותי לארוחת הערב שלכם הלילה? והאם נוכל לאכול בחוץ בגן תחת כיפת
השמים, רק אנחנו, אתה וכלתך ואני?"
"אינני רואה סיבה מדוע לא." אמר
הצעיר, "אבל אני אשאל אותה רק בשביל להיות בטוח."
והיא אמרה: "בטח, איזו שאלה. הוא החבר
הכי טוב שלך. כמובן שהוא יכול לבוא לארוחת הערב."
ואז התחיל הטכס והם נישאו.
כל האנשים שהוזמנו לחתונה הרימו כוס לחיי
הזוג הצעיר ואיחלו להם שפע ברכות והרבה אושר. אבל אז התחיל להיות מאוחר, התחיל
להחשיך והצללים התארכו והאורחים הלכו לדרכם.
המשרתים קיבלו הוראה לערוך שולחן בגן לשלושה
אנשים והבחור הצעיר יחד עם אשתו והחבר ישבו לאכול ארוחת ערב.
זאת הייתה ארוחה נהדרת. המשרתים יצאו ובאו
והגישו כל מיני מנות ושלושתם צחקו ופטפטו והשעה הייתה כבר די מאוחרת. בסופו של דבר
הסתיימה הארוחה והכלים הוסרו והם ישבו בשקט ליד השולחן. הצעיר חייך אל אשתו והיא
חייכה אליו חזרה והוא הסיט את הכסא שלו והצמיד אותו לכסא שלה ואז רכן והניח את
ראשו בחיקה, עצם עיניו ונרדם.
עכשיו, זה היה הרגע שבו החבר שלו קם ואמר
לנערה: "אל תפחדי. רק אל תזוזי ואל תוציאי מלה מהפה."
והיא
הסתכלה עליו מופתעת כי רגע לפני כן הם עוד צחקו והתבדחו יחד ועכשיו החבר של בעלה
נראה כל כך רציני.
הוא ניגש אליה והרים את הבעל הישן בזרועותיו והניח אותו על
השולחן. וברגע שעשה את זה הבחינה הנערה שבשמי הלילה נפתח סדק ומתוך החור בשמים
השתלשל וירד חבל עבה עם לולאה בקצהו.
היא פנתה
לעבר החבר של בעלה,
אבל הוא
התרה בה לבל תזוז
ולבל תדבר
והיא צייתה
לו.
כשהגיע החבל
למטה
לקח החבר את
הלולאה,
כרך אותה על
צווארו של הבחור הצעיר
והידק את
החבל.
וכאשר עזב
את החבל
התחיל החבל
להתרומם
מושך את
החתן אתו.
והאשה הצעירה הסתכלה מוכת אימה בבחור העולה אל תוך השמים האפלים.
כמה זמן ישבה שם מסתכלת כלפי מעלה – לא היה
לה כל מושג, אבל היא נשארה חסרת תנועה ולא הוציאה מלה מהפה. לבסוף היא ראתה את
בעלה יורד חזרה – כפות הרגליים, הרגליים ואז הגוף כולו והצוואר שלו היה נתון עדין
בלולאה ועל פניו היה עדין החיוך של אדם חולם.
למטה,
למטה, למטה הוא ירד והחבר שלו חיכה.
הוא לקח אותו שוב בזרועותיו,
הניח אותו על השולחן,
שחרר את הלולאה,
והחבל עלה חזרה אל תוך השמים
ונעלם.
ואז
לקח החבר את הבחור הצעיר
והושיב אותו חזרה בכסא,
הניח את ראשו חזרה בחיק רעייתו
ואז התיישב במקומו
ליד השולחן.
פתאום פקח הצעיר את עיניו, התיישב, הביט
סביבו ואמר: "או, או, אני מצטער. אני נרדמתי. אני בטח חלמתי. היה לי חלום
מוזר ביותר – אתם יודעים מה חלמתי? חלמתי שאני צף בשמים והיה משהו כבד על
צווארי."
"זה חלום מוזר." אמר החבר,
"תגיד לי, יש לי איזה שאלה לשאול אותך: אתה יודע איזה יום היום?"
"כמובן, זה יום נישואי... אה, חכה
רגע... זה יום הולדתי העשרים ואחד. או, לא, אני עומד להיתלות היום!"
"לא, אתה לא עומד להיתלות.” אמר החבר,
"אני כבר תליתי אותך."
"אתה תלית אותי?"
"כן. אתה לא צריך לדאוג יותר בקשר לזה.
אבל יש לי עוד שאלה אליך: אתה יודע מי אני?"
"לא." אמר הצעיר, "אני לא
יודע מי אתה."
"אני המלאך השומר שלך." אמר החבר,
"אני הבאתי אותך לכאן, לימדתי אותך מקצוע וסידרתי שתפגוש את אשתך. עכשיו יש
לך בית, יש לך עתיד, יש לך עבודה ומקצוע. אתה לא צריך לדאוג יותר. יברך אלוהים את
שניכם!"
הוא קם ממקומו והלך לדרכו ומאז הם לא ראו
אותו יותר. אבל הם התפללו אליו כל יום מימי נישואיהם שהיו ארוכים ומאושרים.
______________________________________
הסיפור סופר על ידי מספרת קנדית
בשם מרילין פרינגר ((Marylyn
Peringer. תרגמתי אותו מתוך ספרה של קיי סטון (Kay
Stone), "בוער באור בהיר" Burning
Brightly, New Light on Old Tales Told Today שיצא בהוצאת Broadview Press, Ontario Canada, 1998. מקור הסיפור הוא
בצרפת.