סיפורי עם חזרה לתפריט סיפורי עם
הגעת
לדף ישן של אתר מס"ע – המרכז לסיפורי עם ולפולקלור. כדי להגיע לדף הבית של
האתר החדש הקש על:
|
חבורת הפייאנה
פין (פִיאַן או פיון בגלית מודרנית) ואנשיו,
הפייאנה (או הפֵיין) הם חבורת לוחמים ציידים מיתיים מן התקופה הקלטית שקדמה להופעת
הנצרות (המאה השלישית לספירה).
סיפורים על חבורה זו הילכו מן הסתם בקרב העם
במשך מאות בשנים. במאות השמינית, התשיעית והעשירית מוצאים בספרות האירית אזכורים
רבים של פין ואנשיו המקשרים אותם עם לחימה, צייד וחיזור אחר נשים.
הם מתוארים כענקים שנחנו בכוחות על אנושיים.
פין עצמו ניחן בכוח הנבואה בעת היותו ילד (הוא נקרא אז דֵּמְנִי) וזאת לאחר
שאגודלו נכווה בעת שבישל את אלתית הדעת עבור המשורר פין שאליו הלך לקנות דעת. הוא
מצץ את האגודל הכווי ומכאן ולהבא כל אימת ששם אגודלו בפיו יכול היה לנחש את העתיד.
יחד עם קונן (המתואר בחלק מן הסיפורים כאיש
מושחת ורגזן), דיארמייד יפה התואר (שמתואר כידידו-יריבו של פין וכמי שגזל ממנו את
גריין הנאווה) ואויסין, בנו של פין מאשה-איילה, בת העולם האחר, נודד הוא בארצות
הפרא בחיק הטבע, כותב שירים ומבצע מעללי גבורה. סיפורי הפייאנה מהווים חלק חשוב
ממאגר סיפורי העם האיריים והבלדות הסקוטיות עד היום.
פיון בחיפוש אחר נעוריו
ביום בהיר אחד יצאו פְיוֹן מֶק קוֹמְהֵיְיל
וארבעה עשר מאנשיו לצייד על פסגתו של הר מוּאִיסִיר. הם שהו שם כל היום כולו מזריחת
החמה, אך לא מצאו כל צייד.
עם רדת הערב פתח פיון את פיו ואמר:
"מוטב לנו שנשים פעמינו הביתה, חבריא. לא צדנו דבר ועד שנגיע רעבים וצמאים
לביתנו, תהיה השעה מאוחרת מאוד."
הם סבו על עקבותיהם ופסעו במורד ההר. אך גם
אם זאת עשו, לא הרחיקו הם לכת במורד ההר שכן ירד עליהם ערפל שחור ואפל. דרכם אבדה
להם ושוב לא ידעו אם עליהם לפנות מזרחה או מערבה. לבסוף נאלצו לשבת תחתם במקום
שהיו בו.
"אני חושש, חבריא, שדרכנו אבדה לנו
הערב." אמר פיון, "מעודי לא ראיתי ערפל כה סמיך."
לזמן מה ישבו תחתם משוחחים ומתווכחים, עת
נשא דִּיאַרְמֵיְיד את מבטו וראה בקתה נאה לבנה כסיד מאחוריהם.
"בואו, חבריא, לבית הניצב שם."
אמר להם, "אולי נקבל משהו לאכול ולשתות."
הכל הסכימו עמו והם ניגשו אל הבית.
בהיכנסם לא ראו שם אף אחד חוץ מאיש זקן, אשר
שכב כפוף לצד האח, וכבשה שהייתה קשורה אל הקיר. הם התיישבו, והזקן הרים את ראשו
וברך את פיון ואת אנשיו בלבביות.
"חי נשמתי," אמר דיארמייד לעצמו
"לא נראה לי שנשבור את רעבוננו וצימאוננו בבקתה הרעועה הזו."
מקץ רגעים אחדים קרא האיש הזקן בקול לאשה
צעירה ששהתה בחדר למטה ואמר לה לעלות למעלה ולהכין ארוחה לפיון ולאנשיו. או אז
עלתה אל החדר בחורה צעירה וחיננית, ולא לעת רבה נזקקה היא כדי להכין עבורם מזון
ומשקה.
היא משכה והביאה שולחן ארוך רחב למרכז החדר,
פרשה עליו מפה וערכה את הסעודה עבור חבורת הַפְיָיאנָה. היא הושיבה את פיון בראש
השולחן והציבה לפני כל אחד מהנוכחים את מנתו.
אך הנה, בעוד האנשים מגישים לפיהם את נתח
המזון הראשון, קפצה לפתע הכבשה ממקומה, מתחה וקרעה את חבל הקנבוס העבה שקשר אותה
אל הקיר והסתערה על השולחן. היא הפכה אותו על פיו בהרימה את קצהו ולא נותר אפילו
דבר מאכל אחד שלא הושלך לרצפה לרגליהם של הפייאנה.
"ייקח אותך השד!" צעק קונן,
"ראי איזה בלגן עשית מהארוחה הזו שלנו שכה נזקקנו לה!"
"קום, קוֹנַן, וקשור את הכבשה."
אמר פיון.
קונן שהיה מחומם כדבעי על אובדן הארוחה, קם
על רגליו באי רצון וצעד לעבר הכבשה. הוא תפס אותה בראשה וניסה לגרור אותה אל הקיר,
אך אם גם שבר את לבו במאמציו אלה, לא עלה בידו לקושרה. הוא ניצב שם והתבונן בה.
"חי שמים," אמר, "לוחם גדול
ורב כוח ככל שהנני - הנה ניצבת פה היום הכבשה הזו ולא עולה בידי לקושרה! אולי יצלח
הדבר בידי מישהו אחר."
"קום דיארמייד וקשור את הכבשה."
אמר פיון.
דיארמייד קם על רגליו וניסה אף הוא לקשור את
הכבשה. אך אם גם אימץ הוא את כל כוחו, היו כל מאמציו לשווא. הכבשה לא משה ממקומה.
כל אחד מארבעה-עשר הגיבורים ניסה בתורו
לעשות זאת, אך ללא הועיל.
"בושו והיכלמו!" אמר האיש הזקן,
"מי היה מאמין שעם כל גבורתכם וכוחכם לא תוכלו לקשור כבשה קטנה אל הקיר עם
פיסת חבל!"
הוא התרומם ממקום משכבו לצד האח וקרטע על
פני הרצפה. בקומו נשרו ממכנסיו ששה פינטים מלאים של אפר, כיון שנשען זמן כה רב על
האח. הוא אחז בכבשה בעורפה, משך אותה בקלילות לעבר הקיר וקשר אותה.
כאשר ראו אותו הפייאנה קושר את הכבשה, נתקפו
הם חיל ורעדה; הם נוכחו לדעת כי עלה בידו לעשות במחי יד את מה שהם עצמם, גיבורים
ואמיצי כוח ככל אשר היו, נכשלו בו.
הזקן שב למקומו ליד האח.
"עלי לכאן והכיני מזון לפיון
ולחבורתו." פקד על האשה הצעירה.
היא עלתה שוב מחדרה ויהיו אשר יהיו הכשרונות
או הקסמים שהיו לה - הנה, לא חלף זמן רב והיא הכינה והגישה להם ארוחה חדשה.
"גשו למלאכה, חבריא, וסעדו את לבכם. לא
צפויה לכם תקלה נוספת." אמר הזקן, "ארוחה זו תשקיט את רעבונכם
וצימאונכם."
לאחר שהיטיבו לבם במאכלים ומילאו את כרסם,
חשו הכל שבעים ומאושרים. הם הדפו את כיסאותיהם לאחור והתרווחו. אבל פיון שהיה
מטבעו חסר מנוחה, התבונן סביבו וממקום שבתו ראה את הנערה יושבת על כסא בחדרה למטה.
תשוקה עזה התעוררה בו לשוחח עמה קמעא. הוא ירד למטה ונכנס לחדרה.
"פיון מק קומהייל," אמרה היא,
"הייתי פעם שלך ולא אהיה שלך שוב!"
הוא נאלץ לסוב על עקבותיו ולשוב לכיסאו. ואז
קם דיארמייד וירד אף הוא אליה, אך זכה לשמוע ממנה אותה תשובה עצמה. וכך קרה לכל
אחד ואחד מן הפייאנה. אוֹיְסִין היה האחרון לנסות, אך גם לו אמרה היא אותו דבר
עצמו. היא נטלה את ידו בידה והוליכה אותו אל הקומה העליונה ושם ניצבה מול כל
הפייאנה.
"פיון מק קומהייל," אמרה היא,
"מאז ומתמיד נודעתם בכוחכם, בזריזותכם ובאומץ לבכם, ועם זאת כל אחד ואחד מכם
נכשל במאמציו לקשור את הכבשה. כבשה זו אינה כבשה רגילה; זוהי העצמה, והאיש
הזקן שם בפינה הוא המוות. חזקה ככל שתהייה הכבשה, הנה עלה ביד הזקן לגבור
עליה. חזקים ככל שתהיו - המוות יגבר על כולכם באותה דרך.
אני עצמי הנני מזל משמים שנשלח אליכם מאת
האלוהים, ואלוהים הוא שהציב את הבקתה הזו כאן למענכם. אני היא הנעורים.
הייתי שייכת לכל אחד מכם בתורו, אך לא אהיה של איש מכם שנית. ועכשיו אעניק לכל אחד
מכם כל מתנה שיבקש ממני."
פיון היה הראשון שדיבר, והוא שאל אם יוכל
להשתחרר מריח החמר שדבק בו מאז חטא עם אשה שמתה.
דיארמייד אמר שמה שהוא חפץ בו הוא נקודת
אהבה על גופו שתגרום לכל אשה שתראהו להתאהב בו.
אוסקר ביקש רצועה למחבט הדיש שלו, רצועה
שלעולם לא תקרע.
קונן ביקש שיהיה לו הכוח להרוג מאות בקרב,
בעוד שהוא עצמו יישאר בלתי פגיע.
בשומעו את משאלתו של קונן אמר דיארמייד:
"אבוי, אם יינתן לקונן הכוח להרוג מאות, למען השם, אל יינתן לו הידע כיצד
לעשות שימוש בכוחו. הוא מאוד חזק, אך מאוד מושחת ואם יתעורר זעמו לא יותיר איש מן
הפייאנה בחיים!"
וכך נותר קונן כפי שהיה. הוא מעולם לא ידע
כיצד להשתמש בכוחו, להוציא פעם אחת בעת הקרב של וֵנְטְרִי, כאשר הביט על אויביו
מבעד לאצבעותיו וקטל במבטו כל אחד ואחד מהם.
כל אחד מן הפייאנה ביקש בתורו משאלה. אינני
יודעת מה ביקשו האחרים, אבל אויסין ביקש את חסד האלוהים. אומרים שהלך אל ארץ
הנעורים ושהה שם עד שבא לאירלנד פֵּטְרִיק הקדוש, וזאת על מנת שיזכה לאמונה הנכונה
ולידיעת האל ויקבל את המשיחה האחרונה בעת מותו, והוא אכן זכה לכל זאת, כיוון
שבשובו לאירלנד, פֵּטְרִיק הקדוש עצמו, הוא שטבל אותו לנצרות ומשח אותו בשמן הקודש
לפני מותו.
_______________________________
תרגמתי את הסיפור מספרו של Sean O’Sullivan , Folktales of Ireland שיצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו 1966. הסיפור
הוקלט בשנת 1930 מפיה של מי שנודעה לימים כ"מלכת מספרי הסיפורים הגליים",
פייג סיירס (Peig Sayers),
מספרת אירית שרוב שנותיה עברו עליה באי גרייט בלאסקט (1873-1958). פייג הייתה
מספרת מחוננת. קרוב לארבע מאות סיפורים, מעשיות ושירים שהוקלטו ונרשמו מפיה תועדו
בארכיון הפולקלור האירי (The Irish Folklore Commission). לפי עדותו של אחד החוקרים שהקליט אותה סגנון סיפורה ושפתה הם כה
נקיים עד שניתן היה להעלותם על הכתב כמעט ללא כל עריכה.
הנפח וקרן הדורד פיאן
סיפור הנפח והדורד פיאן מראה קרבה רבה לסיפורי מק קומהל והפיאנה. זהו סיפור
עם נפוץ שעדין מרבים לספרו בקרב השבטים הגלים תושבי האיים המערביים. הדורד פיאן
היא הקרן של פין מק קונהל. השתמשו בה כדי להזעיק את אנשי הפיאנה וללכדם לחטיבה
אחת.
היה פעם אחת נפח שנקרתה לו מערה בשדה. פתחה של המערה היה חסום בשער ברזל
גדול. הוא החליט להכין מפתח מתאים לשער כדי לפותחו ולגלות מה צפון מאחריו. הנה כי
כן, חזר הנפח למערה לאחר זמן מה עם מפתח ועם לפיד להאיר את מחשכי המערה.
משנפתחה הדלת גילה הנפח כי המערה גדולה מאוד. לפידו הפיל צללים מרטטים על
קירות האבן הגבוהים. בין הצללים במרכז המערה לכדה עינו צורות של אנשים גדולי מידות
ששכבו על הרצפה דוממים כאבן. הוא התקרב אליהם בזהירות וראה שליד הגדול שבהם מונחת
קרן גדולה. זו הייתה קרן הדורד פיאן והנפח הבין כי הדמויות השוכבות לפניו הן פין
ופיאנה עצמם.
הנפח הרים את הקרן ואחז בה אף שהייתה גדולה כגופו שלו. משאחז בקרן שמע
בתוכו כמו בת קול מרוחקת: "תקע בה!". בחשש רב הגיש הנפח את הקרן לשפתיו
והשמיע קול תרועה רם וצלול. ברגע שנשמע הצליל הזדעזעו שני השוכבים על הארץ מכף רגל
ועד ראש.
פחדו של הנפח גבר למחשבה שתקיעתו תעורר את המתים משנתם, אך שוב שמע בתוכו
בת קול מרוחקת: "תקע!". הוא אזר אומץ ותקע שנית ואז הסב האיש השוכב את
ראשו ונעץ בו את מבטו.
הנפח נבעת. הוא לא יכול לשאת זאת יותר. הקול הפנימי שהיה עתה רם וצלול מאשר
קודם, קרא לו לחזור ולתקוע בשלישית, אך הנפח הפך פניו ונמלט מן המערה. הוא נעל את
הדלת מאחריו והשליך את המפתח אל האגם הסמוך.
בהתרחקו שמע את אנשי הפיאנה צועקים אחריו: "עזבת אותנו במצב גרוע מזה
שמצאת אותנו!"
אך יש אומרים שעוד יבוא היום וקולה של קרן דורד פיאן יהדהד במערה בפעם
השלישית...
סיפור זה כפי שסופר לי הדהד זמן רב בראשי. מחשבותי זמזמו כמו דבורה הרוקדת
סביב חלת הדבש לאחר שליקטה צוף משיחי אברש. הנה לפנינו הנפח, אשר בצרפו יחדיו את
יסודות האש, המים, האוויר והאדמה, הוא מחשל את הקשר בין ההשראה והרצון לשוות
לעבודתו צורה ולהפיח בה חיים. כמוהו כגיבהן הנפח הנתפס כזה שעיצב את הקשר בין
העולם הזה לעולם האחר. אנו כבני אדם פועלים בדרך דומה בעת שאנו יוצרים זיקה בין
החלקים ההגיוניים והאינסטינקטיביים של עצמנו באופן שנוכל לתפוס ביתר בהירות את
השביל שאנו צועדים בו. תפיסתנו נצבעת על ידי הדבר שאנו ממקדים בו את תשומת לבנו.
כאשר אנו מכוונים עצמנו לשני עולמות אלה ומתנסים כמיטב יכולתנו במה שכל אחד מהם מציע
לנו, אנו פותחים אפשרויות. אפשרויות שנוכל להפיק מהן הבנות גדולות יותר וכך להרחיב
את אופקי תפיסתנו.
בדומה לנפח, יש לנו את היכולת ליצור מפתח שיפתח בפנינו אפשרויות אלה כמו את
שערי המערה. המערה מייצגת את הקבר ואת
הרחם, את מקום המוות והלידה מחדש. המקום שממנו נובעים כל הדברים ושאליו כל הדברים
חוזרים.
מרגע שהצלחנו להיכנס ל"מערה" הזו, רק מעשינו ותגובותינו הם
שיקבעו את תוצאת התנסותנו. ברגע מיוחד זה טמונה האפשרות לחזור ולעורר את הקשר עם
אבות אבותינו בצורתם האגדית של אנשי הפיאנה.
הדורד פיאן יוצקת תנודת חיים בלוחמים בכל פעם שנושפים בה. בפעם הראשונה
גופם מזדעזע. בפעם השניה שבה אליהם רוחם. אך כאשר אין הנפח תוקע בפעם השלישית
אומרים לו אנשי הפיאנה שהם במצב גרוע מבתחילה. נרמז לנו כאן קיומן של שלוש שכבות,
גוף נפש ונשמה ואנו למדים שהכישלון לחוות ולבטא את החיים בכל שלוש הרמות גרוע יותר
מאשר לא לחיות כלל, כי חיים כאלה הם חיים של התכחשות לפוטנציאל הקיים בנו. זהו
הסירוב לבטא במלואה את ה"מפחה" עם חכמת דורות עברו המסומלת על ידי אנשי
הפיאנה.
חלק זה של הסיפור רומז גם לכך שמעשינו משפיעים לא רק עלינו עצמנו. הם
משפיעים באותה מידה על כל מי שאנו באים אתו במגע. על פני השטח אנו דומים לאיים
בים, איים שנראים כמבודדים זה מזה, אך עמוק מתחת מאחד אותם מסד אדמה אחד.
למרבה המזל אנו נקראים ללמוד מניסיונם של אחרים. עדין קיים הסיכוי שקולה של
הקרן ישמע שלוש פעמים והתוקע בה לא יחזור על משגהו של הנפח. תהיה אשר תהיה הדרך
שאנו פוסעים בה, שני העולמות, עולם ההגיון ועולם האינסטינקט משפיעים עלינו ללא הרף
ובמסענו זה ההתעוררות של כל שלוש הרמות היא שמסייעת לנו להתקרב לנקודה שנוכל בה
להרחיב את אופק תפיסתנו.
אלה הן המחשבות שחלפו בי למשמע הסיפור. עם זאת נראה לי שמיציתי כאן רק מעט
קט מן הצוף החבוי בו ועדין נותר נקטר רב גם לכם הקוראים.
שלוש המכשפות מקינטייל
לפני שנים רבות גר בכפר קינטייל על גדות אגם
דִּיךְ, נגר סירות בשם ווילי.
והנה, סירתו של ווילי עצמו הייתה זקוקה
לתיקון, אבל לא בסדנה של ווילי עצמו ולא בשום מקום אחר בכפר לא נמצאה חתיכת עץ
מתאימה לצרכיו. כיוון שכך יצא ווילי אל היער הסמוך לחפש עץ שיסכון למטרותיו.
שעות רבות שוטט הנגר בין עצי האורן וחיפש עץ
מתאים. כמה זמן חלף בטרם נוכח לדעת שאיבד את דרכו, זאת לא ידע, מכל מקום אור היום
הלך ופחת והעצים נעטפו באפרורית קודרת של ערפל. הלאה הלאה עשה ווילי את דרכו
לכיוון שיוליך אותו - כך נראה לו - לקינטייל. אבל עם כל צעד נוסף נעשה השביל פחות
ופחות ברור בעוד החשיכה גוברת מרגע לרגע עד שלפתע ראה אור קלוש מנצנץ מבעד לערפל.
כאשר התקרב גילה כי האור בוקע מחלון בקתה.
הוא פילס לו דרך אל הבקתה והקיש על דלתה.
מבפנים נשמע קול טפיפת רגליים. הדלת נפתחה לאיטה והוא מצא עצמו ניצב בפני אשה
זקנה.
הזקנה לא דיברה. ווילי הסביר לה במלים אחדות
כיצד נקלע לשם ורק אז הניחה לו להיכנס. והנה, ווילי שנולד וגדל במחוז וחי כל ימיו
בקינטייל, חשב זאת למוזר מאוד שאין הוא מכיר את הגברת הזקנה ואף לא זכר שראה אי
פעם את הבקתה הזו, ובתחושת פליאה נכנס בעקבותיה אל המטבח בעודו מודה לה על הכנסת
האורחים.
תארו לעצמכם את הפתעתו כאשר גילה שתי נשים
שנראו זקנות אף יותר, יושבות משני צידי האח. גם אותן לא ראה מעולם.
הזקנה הראשונה שחה לו בקיצור שאלו הן שתי
אחיותיה ולאחר שהציגה אותן בפניו הזמינה את הנגר שהיה עכשיו מבועת למדי, לסעוד
עמן. מאחר והיה רעב כדבעי קיבל את הזמנתן ברצון, התיישב על שרפרף ונטל את חלקו.
אחרי הארוחה חש עצמו יותר נינוח והחליט לקבל
את הצעתן של הזקנות ללון בביתן מאחר והערפל הסמיך עדין עטף את הבקתה ואת היער.
הוא הובל לחדר שיועד לו - חדר קטן שהריהוט
שלו כלל מיטה, שולחן, כיסא ותיבת עץ מגולפת בסגנון הישן שניצבה מול האח. האווירה בחדר
נתנה לו תחושה של זרות ואפילו של רוע נסתר והוא כבר התחרט על כך שנעתר להזמנתן.
לרגע חשב לעזוב את הבקתה ולנסות בכל זאת את מזלו בחוץ, אבל הוא היה כה עייף שעד
מהרה שכב על המיטה ונרדם.
ווילי ישן שינה עמוקה ולא שמע לא את הדלת
בהיפתחה ואף לא את טפיפות נעלי הבית של הזקנה שנכנסה לחדר ופסעה לעברו.
מה שעורר אותו היה קול חריקה ממושך. לאורה
הקלוש של האח הבחין בה כשהיא מתכופפת מעל התיבה שלמרגלות מיטתו. היא נראתה כמכשפה
לכל דבר. ווילי קפא על משכבו באימה והציץ בה מבעד לשמורות עיניו העצומות למחצה.
הזקנה גיששה בתוך התיבה ואז הזדקפה. בידה
החזיקה כיפה קטנה בצבע אדום. היא התקינה אותה בזהירות על ראשה, הרימה את ידה
הימנית ולחשה לאיטה: "מכאן, במחי יד, ללונדון!"
ברגע הבא נעלמה הזקנה מעיניו במעלה הארובה.
ווילי נותר נדהם ומופתע על משכבו כשהוא נושם בכבדות. אך זה החל להתאושש מעט והנה
דידתה האחות השניה אל החדר, פנתה לעבר התיבה והוציאה ממנה כיפה קטנה בצבע אדום.
היא הניחה אותה על ראשה, הרימה את זרועה הימנית ולאטה אותן מלים עצמן: "מכאן,
במחי יד, ללונדון!" ומיד נעלמה בעקבות אחותה.
פחות מדקה אחר כך נכנסה אל החדר למרבה
תימהונו האחות השלישית. גם היא נטלה מן התיבה כיפה קטנה בצבע אדום ובאותו אופן
עצמו התעופפה מבעד לארובה.
לרגע ארוך קפא ווילי על מקומו מבולבל ונדהם
ותהה מה בשם שמים עליו לעשות עכשיו. הוא צבט עצמו בחוזקה לבדוק אם הוא אכן ער וכל
זאת לא קורה לו בחלום ואז החליט שהדבר הטוב ביותר לעשותו הוא לקום ממשכבו ולבדוק
את הבית.
הוא החליק בשקט מתחת לשמיכות ושם פעמיו
למטבח. איש לא היה שם. בדיקה מדוקדקת יותר הוכיחה לו שאין בבית נפש חיה מלבדו.
ווילי חזר לחדר השינה והחליט להעיף מבט
בתיבה. בתוך התיבה לא היה דבר מלבד כיפה קטנה בצבע אדום. הוא הרים אותה בזהירות
ובחן אותה. היא נראתה ככיפה רגילה לגמרי. כיוון שכך הניח אותה על ראשו.
ואז עשה ווילי דבר מטופש: לפתע נתקף בתחושת
סקרנות עזה ודי בהיסוס, יש לומר, הרים את ידו הימנית וביטא את המלים: "מכאן
במחי יד ללונדון!"
אך
זה השמיע את המלים ומיד למרבה תימהונו מצא את עצמו מהלך ברחוב בּוֹאוּ במרכז
לונדון.
הייתה זו לונדון של סמואל פפיס, לונדון של
בתי קפה, מסבאות ורחובות מרוצפים. ווילי פנה ונכנס אל המסבאה הסמוכה ומוזר הדבר
שלא חש כלל נבוך למצוא עצמו בעיר גדולה. הוא, שכל חייו עברו עליו בכפר קטן
בסקוטלנד הרחוקה. הוא הפסיע פנימה ותארו לכם את תימהונו כאשר גילה שם את שלושת
הזקנות יושבות סביב שולחן ולוגמות וויסקי בצוותא.
הן הזמינו אותו להצטרף אליהן ללגימה בלי
לגלות אפילו סימן קל של פליאה. לאחר שלגמו הארבעה מכוסיותיהם ישבו להתבונן ביתר
יושבי המסבאה. מוזר היה בעיניו שאיש לא שת לבו לשלוש המכשפות הזקנות שהתיישבו להן
במרכז המסבאה. נראה שאיש לא ראה דבר יוצא דופן באורחים מן ההרים.
לאחר שלגמו עוד כוסיות אחדות של וויסקי,
חבשה האחות הראשונה את הכיפה שהסירה עם בואה ללונדון והפעם הרימה את ידה השמאלית
בטרם השמיעה את המלים: "מכאן במחי יד לקינטייל!" ונעלמה בדרך המעשנה.
ואז הניחה האחות השניה את כיפתה על ראשה
ונעלמה בעקבותיה והאחות השלישית החרתה החזיקה אחריה וכך נותר ווילי לבדו ליד
השולחן.
הוא ישב שם והרהר במסתורין האופף את כל
הפרשה וכבר החליט בלבו לשוב אף הוא לקינטייל, כאשר ניגש אליו המלצר והגיש לו את
חשבון המשקאות לתשלום.
מובן שלווילי לא הייתה כל פרוטה בכיסו,
והמלצר קרא על כן לבעל הבית. זה האחרון מיהר והזמין את המשטרה וכאשר סיפר ווילי
לשוטרים את סיפורו, עצרו אותו הללו מיד כחשוד במעשי כשפים.
וכך נזרק ווילי המסכן לכלא ועד מהרה נשפט
ונמצא חייב בדין באין לו כל טיעונים סבירים להגנתו. על פי החוק שהיה נהוג באנגליה
באותו זמן גזר עליו השופט מוות בתליה.
ביום ההוצאה להורג הועבר הנגר המסכן מכלאו
בלונדון אל המפסטד. הוא הובל לגרדום והחבל נכרך על צווארו.
"האם יש לך משהו שברצונך להתוודות
עליו?"
"לא" השיב ווילי.
"האם יש משהו שברצונך לבקש או לעשות או
לומר בטרם תוצא להורג?" נשאל
ווילי הניד בראשו לשלילה, אבל אז עלה לפתע
בדעתו רעיון מבריק.
"כן", אמר, "יש לי בקשה אחת
קטנה בטרם תתלו אותי: האם אוכל לחבוש לרגע את הכיפה האדומה הקטנה הנמצאת
בכיסי?"
"אין לנו כל סיבה למנוע אותך
מכך."
ווילי הניח על כן בזהירות את הכיפה האדומה
על ראשו.
ההמון העצום שנאסף לחזות בטכס ההוצאה להורג,
ראו אותו מניף את ידו השמאלית ושמעו אותו צועק: "מכאן במחי יד
לקינטייל!" ומול עיניהם הנדהמות נעלם הוא מן העין.
וווילי, מה עלה בגורלו? ובכן, הוא מצא את
עצמו חזרה בסדנה שלו על גדות אגם דיך, לא רק עם החבל הכרוך עדין לצווארו, אלא עם
הגרדום כולו על כל חלקיו.
לאחר שהסיר את החבל מצווארו והתאושש מעט,
נתן מבט בוחן בעצי הגרדום ומיד גילה ביניהם את העץ הדרוש לו לתיקון סירתו. היה זה
בדיוק הקרש המתאים לתיקון ולא זו בלבד אלא שגם לחבל נמצא שימוש כחבל מעולה לעוגן.
בדרך זו או אחרת בורך ווילי במזל רב עם
סירתו המתוקנת. כבר בהפלגה הראשונה העלה ברשתו יותר דגים משהעלה אי פעם מן האגם
בחייו. ועד היום "נס הדגים" נותר תעלומה בלתי פתורה בקינטייל.
ווילי חזר שוב ליער בניסיון לאתר את הבקתה,
אך מעולם לא עלה בידו למוצאה, לא אותה ולא את יושביה המסתוריים שלא מעלמא הדין.
זו הסיבה שכל מי שמבקש להצליח בדיג באגם דיך
חובש לראשו כיפה בצבע אדום או תולה סרט אדום בדש כובעו, ואתם ששמעתם את סיפורו של
ווילי הנגר, יודעים למה.
SAAN AIG CEANN
AN LATHA A DH`INNSEAR AN SGEUL
הדייג מספר את סיפורו - סיפור עם, עת יום עבודתו תם ונשלם.
_______________________
סיפור סקוטי זה מאגם דיך (LOCH
DUICH) סופר על ידי רורייד מור
מאולפול. תרגמתי אותו מתוך קובץ סיפורים קטן ROSS AND
CROMARTY בהוצאת LANG SYNE 1991 סקוטלנד.
כוח המוסיקה
ליד
חופי אגם לוך קוֹרִיבּ, חי לפני הרבה מאוד שנים בעל טירה ושמו אַאוֹדָן יחד עם
רעייתו אֵייסְלִינג. במשך שנים רבות לא היו לבני הזוג ילדים. המחשבה על כך שלא
יהיו להם לא בן ולא בת שיירשו את עושרם בבוא העת, גרמה להם צער ואכזבה רבה.
אך
הנה, סוף סוף, למרבה שמחתם הביאה אֵייסְלִינג תינוקת לעולם. הכל בטירה היו
מאושרים, החל באדוני הטירה וכלה בְּבָּלָבָאוּן, שכיר יום חרש-אילם אשר עבד
באורווה ובגני הטירה. אֵגְנָה הדרואיד (כהן) של בעל הטירה יצא בלילה לצפות בשמים
ולקרוא בהם את הגורל המיועד לתינוקת.
"ספר לנו," אמר אַאוֹדָן, "מה צופן הגורל לבתנו
האהובה?"
"היא תהיה אהובה מאוד." השיב הדרואיד.
"הו, אני בטוח בכך, אך ספר לי עוד."
היא
תהיה נבונה ובעלת כשרונות רבים, ומוסיקה תשחק תפקיד מכריע באושרה."
"האם יקרבו אליה צער וסכנה?"
"שניהם יאיימו עליה, אך משניהם תנצל. מסירות ואהבה יגנו עליה מכל סכנה
וצערה יתחלף בשמחה בזכות כוחה של המוסיקה."
"אמור לי אם כך, אֵגְנָה, מה שם יותן לתינוקת?"
"כוכב קטן זורח הלילה והוא נוצץ באור בוהק. נקרא לה בשמו רֶיְילְטִין
(כוכב קטן).
לא
הרחק מטירתו של אַאוֹדָן חיה אלמנה בשם גְּרַנְיָה ולה בן יחיד בשם קוֹן - נער כבן
עשר שנים. החדשות על לידתה של רֶיְילְטִין לא גרמו נחת לא לאם ולא לבנה, להפך הם
חשו אכזבה עמוקה. אביו של קוֹן היה קרוב משפחה רחוק של אַאוֹדָן, וּגְרַנְיָה
קיוותה שבנה יירש את נכסיו של בעל הטירה.
"חדשות רעות הן עבורך, ילדי," אמרה לו כשנודע לה על הולדת
רֶיְילְטִין, "קיוויתי שתירש את הטירה וכל אשר בה."
"תמיד שאפתי להיות בעל טירה, אמא."
"ובכן נערי, אל יפול לבבך. אדאג לכך שתהיה בכל זאת לאיש עשיר."
השנים חלפו. רֶיְילְטִין צמחה והייתה לנערה יפיפייה. היא הייתה גם טובת לב
לא פחות משהייתה יפה. היה במשק הבית אדם אחד שחיבתו אליה הייתה כה רבה עד שהיה
מוכן להביא כל קורבן כדי להעניק לה רגע אחד של שמחה. זה היה בָּלָבָאוּן, העובד
המסכן החרש-אילם. אף הנערה, בתורה, רכשה לו חיבה עמוקה והשיבה לו ביחס חם ומסור.
ככל
שחלפו השנים התעוררה בלבה של גְּרַנְיָה תשוקה הולכת וגוברת להביא לכך
שרֶיְילְטִין תינשא לבנה קוֹן. אם יעלה ביד קוֹן לשאתה לאשה יהפוך הוא לבעליו של
מחצית הרכוש שיותיר אחריו אַאוֹדָן במותו.
האם
ובנה ביקרו בטירה לעתים תכופות, אך למרבה אכזבתם של קוֹן ואמו, רֶיְילְטִין לא
העלתה כלל על דעתה להינשא לקוֹן.
"אח! אם רק לא הייתה הנערה הזו רואה את אוויר העולם," הייתה
אומרת האם לבנה, "היית אתה בני יורש את כל העושר שבאמת מגיע לך. לבי כואב על
כך. בריאותי הולכת ומתרופפת ואני חוששת שאתה תישאר בודד וחסר כל כאשר תגיע
שעתי."
קוֹן
החל לשנוא את רֶיְילְטִין, אף שהמשיך להעמיד פנים כידיד ורע. מחשבות שחורות
וקודרות עלו על דעתו.
"הו אמא," אמר יום אחד, "אם רק יכולנו להביא על רֶיְילְטִין
את קיצה."
"שתוק, בני, לא ניתן לעשות דבר כדי להבטיח את מה שאתה מקווה לו!"
בבוקר אחד של יום קיץ נפלא יצאה רֶיְילְטִין לטייל לבדה. היא צעדה על גדת
הנהר הסוער אשר גלגל מימיו בשאון אל הים. בקצה המרוחק של הדרך הייתה חורשה עבותה.
הנערה החביבה זמרה לעצמה שורות נשכחות מבלדות עתיקות ועצרה לקטוף פרחים שצמחו על
קצה המצוק המתנשא מעל לנהר. היה זה צרוף מקרים מוזר שדווקא אז צעד קוֹן באותה דרך
עצמה. רֶיְילְטִין לא הבחינה בו ולא הייתה ערה לנוכחותו במקום.
למראה הנערה עלתה במוחו של קון מחשבה זדונית: איש אינו צופה במעשיו, חשב.
אם תיפול רֶיְילְטִין לנהר ותסחף במימיו יהיו הכל סבורים שמדובר בתאונה.
הוא
התגנב בחשאי לעברה וכבר התכוון לגלגל אותה אל תוך המים הסוערים, עת אחזו בו לפתע
שתי זרועות חסונות. הוא ניסה לשחרר את עצמו ואיבד את שיווי משקלו. בצעקה מחרידה
התגלגל וצנח אל תוך המערבולת הגועשת ונסחף אל הים הפתוח. בָּלָבָאוּן שהלך בעקבות
גבירתו האהובה ועמד בצל עצי החורשה, הוא זה שראה את קוֹן המתגנב לעבר הנערה ועצר
אותו ברגע האחרון מלבצע את זממו.
הנערה המסכנה כמעט והתעלפה מעצמת הזעזוע הנורא שעבר עליה. בָּלָבָאוּן חיבק
אותה והרגיעה. הוריה נחרדו כאשר שמעו על מה שארע.
אֵייסְלִינג גמרה אומר שלעולם לא תניח עוד לבתה לשוטט בגפה. היא או בעלה
חייבים להיות כל העת בקרבתה.
"אבל אֵייסְלִינג." היה אַאוֹדָן אומר לה, "רֶיְילְטִין
לעולם לא תוכל להינשא אם תמשיכי לשמור אותה כל העת לצדך."
"מוטב שלא תינשא מאשר תיחשף לסכנה להיות לאשה לאדם שלא יהלום
אותה!"
"הן יודעת את, אֵייסְלִינג, שרבים הם מעריציה וכל אחד מהם יהיה גאה
להיות לה לבעל. נוכחותך המתמדת מונעת מכל מחזר להתקרב אליה."
"ובכן, אני מסרבת להרפות את שמירתי!" הייתה תשובתה, ובכך נסתיים
העניין.
גְּרַנְיָה לא האריכה ימים; היא נפטרה כמעט מיד לאחר ששמעה את הבשורה המרה
על מותו של בנה.
ימים
לא רבים אחר כך באו אורחים אל הטירה. ביניהם היה גם נסיך צעיר בשם קוֹלְם שבא לשם
בחברת אֵנְדָה, נגן הנבל שלו.
קוֹלְם היה בן יחיד. הוריו מתו כאשר היה עדין צעיר לימים. אֵנְדָה היה
ידידו האהוב והנאמן ביותר. למן הרגע שקוֹלְם ראה את רֶיְילְטִין חש שהוא חפץ בה
יותר מכל אשה אחרת בעולם. לשווא ניסה למצוא הזדמנות לשוחח עמה כשהיא לבדה. אמה לא
משה ממנה אף לרגע.
רֶיְילְטִין מצדה הייתה שמחה לשוחח עם הנסיך הנאה ויפה התואר. קוֹלְם הרהר
בדבר. "אֵנְדָה," אמר לחברו נגן הנבל, "אני תוהה כיצד אוכל להגיע
לכלל שיחה עם רֶיְילְטִין בלי שאמה תהיה נוכחת."
"הבה ונראה," אמר אֵנְדָה, "הו, יש לי תוכנית! מחר בלילה
יערך לכבודך בטירה נשף גדול. אמה של רֶיְילְטִין לא תוכל להעליב אותך בכך שלא תרשה
לבתה לרקוד עם אורח הכבוד."
"אני אנגן נעימת ריקוד שבו מחליפים הרוקדים את מקומותיהם. בסיום
הריקוד כל אלה שהיו בצד אחד של האולם יגיעו אל צדו האחר ואתה ורֶיְילְטִין תמצאו
את עצמכם קרוב לדלת."
האם
זו הדלת הנפתחת אל הגן?" שאל קולם.
"אכן כן. ברגע שתהיו שם אפסיק את נעימת הריקוד ואחל בניגון
גִ'ינְטְרֵייג'' (מנגינת צחוק). כל החבורה תתחיל לגחך ולצחקק עד שתתקף בבולמוס
בלתי נשלט של צחוק. הם יצחקו ויצחקו עד אפיסת כוחות ויהיו מוכרחים לשבת ולנוח. גם
אתה ורֶיְילְטִין תהיו נתונים להשפעת הקסם. ואז אנגן סוּאַנְטְרֵייג' (שיר
ערש) שיגרום לכל אחד מן הנוכחים לפהק ולעצום עיניים. לבסוף ישקעו כולם בשינה
עמוקה.
בָּלָבָאוּן יתחבא מאחורי וילונות החלון הסמוך לדלת הגן. הוא לא ישמע את
המוסיקה ולא יושפע ממנה. עוד בטרם תשקעו אתה ורֶיְילְטִין בשינה יוליך אתכם
בָּלָבָאוּן החוצה אל הגן. כל יתר בני החבורה יהיו כה מנומנמים עד שלא יבחינו בהעדרכם."
"אך כיצד תסדיר כל זאת עם בָּלָבָאוּן? הוא אינו שומע."
"סַיְיל נערתה הנאמנה של רֶיְילְטִין תעביר לו את כל ההוראות הדרושות
בעזרת סימנים ותנחה אותו למקומו מאחרי הוילונות עוד בטרם יגיעו האורחים אל אולם
הנשפים."
"האם אתה בטוח שיבין את כל הנדרש ממנו?"
"אין ספק. הוא אומנם חרש ואילם, אך נבון דעת ביותר. ברגע שתמצאו את
עצמכם בגן יסורו קורי השינה מעיניכם ותוכלו לשוחח כאוות נפשכם ולהגיע לכלל הבנה.
אני אמשיך לנגן את הסוּאַנְטְרֵייג' לזמן מה ואז אפצח בנעימת גּוֹלְטְרֵייג'
(נעימת בכי)."
"איזו מנגינה היא זו?"
"זוהי מנגינה בכי שלשמעה יתחילו הכל ליבב ולהתייפח. אנחות נכאים
וקינות תשמענה מכל עבר. בסיום הגּוֹלְטְרֵייג' אשמיע שלושה צלילים חדים ברצף מהיר.
זה יהיה לך ולרֶיְילְטִין האות לחזור ולהיכנס לאולם."
בערב
יום המחרת קושט אולם הנשפים והואר באור יקרות. תכשיטי הנשים והתלבושות המפוארות
הוסיפו לפאר ולהדר. ברגע הנכון שאל קוֹלְם אם נגן הנבל יוכל לנגן לפני האורחים את
המוסיקה הקסומה שלו. הכל נתנו הסכמתם ברצון וציפו בשקיקה למנגינה.
אֵנְדָה החל על פי התוכנית המוסכמת מראש לנגן את נעימת הריקוד. קולם החווה
קידה לאֵייסְלִינג וביקש את רשותה להזמין את בתה לריקוד, ואֵייסְלִינג כצפוי, לא
יכלה לסרב לבקשתו.
הריקוד החל והמוסיקה נמשכה עד אשר הגיעו קוֹלְם ורֶיְילְטִין אל הדלת
המובילה אל הגן. ואז החל אֵנְדָה את נעימת הגִ'ינְטְרֵייג'. חיוכים וגיחוכים עלו
על פניהם של הנוכחים ובעקבותיהם צחקוקים ורעמי צחוק שהפכו לבולמוס צחוק בלתי נשלט.
אנשים צחקו וצחקו עד לאובדן כוחות והוכרחו לשבת תחתם ולנוח. הם היו מותשים וחסרי
כוח.
אֵנְדָה פצח בנעימת סוּאַנְטְרֵייג'. אנשים החלו לפהק, עיניהם נעצמו וראשיהם
צנחו על חזותיהם. בחדר השתררה דממה שהופרה רק על ידי נחירות האנשים הרדומים.
כאשר
נוכח בָּלָבָאוּן לדעת שהכל נרדמו, הוא מיהר להגיח מאחרי הוילון ולהוציא את קוֹלְם
ורֶיְילְטִין מן האולם. עד מהרה הסירה הרוח הרעננה הנושבת בגן את קורי השינה
מעיניהם והם החלו לשוחח.
באותה שעה עצמה חדל אֵנְדָה מנגינת שיר הערש והחליף אותה בנעימת
גּוֹלְטְרֵייג'. אנחות ויבבות בכי החלו להישמע מכל עבר. קולות בכי וקינה מילאו את
חלל האולם.
אֵייסְלִינג החלה לספוק כפיים ולקרוא בקול חנוק מבכי: "הו ידידי, על
מה ולמה נתקפנו כולנו צער? מה הסיבה לדמעות?"
בתשובה לשאלתה נשמעו רק קינות רמות יותר.
"והיכן היא ילדתי? איפה את רֶיְילְטִין?" גם שאלה זו לא זכתה אלא
למבול חדש של אנחות ויבבות.
"הו, היכן את רֶיְילְטִין שלי? אם אך יכולתי למוצאך הייתי ממלאת כל
משאלה שתבקשי ממני!"
המוסיקה פסקה ועמה קולות היגון ואז צבט
אֵנְדָה במיתרי הנבל והשמיע רצף של שלושה צלילים חדים ומיד נפתחה הדלת בקצה המרוחק
של האולם וקוֹלְם ורֶיְילְטִין נכנסו.
"הו, ילדתי, ילדה יקרה שלי, השבח לאל, את בריאה ושלימה!" קראה
אֵייסְלִינג.
"כן יקירתי," אמר אַאוֹדָן, "ועכשיו תוכלי כפי שהבטחת למלא
כל משאלה שתבקש ממך."
"מהו הדבר שאת חושקת בו יותר מכל, בתי?" שאלה אֵייסְלִינג.
"קוֹלְם ישיב לך על כך, אמא." אמרה רֶיְילְטִין.
"דומני שמזה זמן מה ידוע לי מה עתיד קוֹלְם לבקש," אמר אַאוֹדָן,
"אבל אניח לו לדבר בשם עצמו.
"דברי לא יארכו," אמר קוֹלְם, "אני מבקש את ידה של בתך.
ברצוני לשאת אותה לאשה."
ועוד
בטרם הספיקו הוריה להגיד מלה, פרצו כל הנוכחים בקריאות שמחה ובתשואות.
"רשותי ניתנת לך," אמר אַאוֹדָן, "ואני חושב שאני יכול לומר
זאת גם בשמה של רעייתי."
אֵייסְלִינג המסכנה הייתה עדין כה המומה מכל מה שארע עד שכל אשר יכלה לעשות
היה להניע את ראשה בהסכמה.
חתונה נהדרת נערכה לזוג הצעיר. ימים רבים נמשך המשתה וכל יום היה טוב
מקודמו. כל אנשי המחוז נטלו חלק בשמחתו של הזוג הצעיר.
קוֹלְם ורֶיְילְטִין חיו באושר עד גיל זקנה ושיבה. נולדו להם ילדים ונכדים
לרוב, ומכל בני המשפחה היה אחד שהיה אהוד על הכל - בָּלָבָאוּן הנאמן.
משנולדו ילדיהם של בני הזוג ליווה אותם בָּלָבָאוּן באותה מסירות ואהבה
שליווה את אמם. הוא לא זכה לראות גם את נכדיה של רֶיְילְטִין, אך פעמים רבות סופר
להם על האיש הזקן שכה אהב את סבתם ועל אותו יום שבו הציל אותה ממוות.
"אני חושב," אמר קוֹלְם בן השמונה לאחיו התאום אַאוֹדָן
"שבָּלָבָאוּן פשוט הציל לנו את סבתא!"
"כן, אתה צודק." השיב לו אחיו, "אם לא היה מציל אותה היינו
חיים היום בלי סבתא!"
____________________________
סיפור עם אירי. תרגמתי מתוך הקובץ Irish Fairy Tales של Sinead De Valera בהוצאת
Pan Boos