סיפורי עם                                 חזרה לתפריט סיפורי עם

 

 

הגעת לדף ישן של אתר מס"ע – המרכז לסיפורי עם ולפולקלור. כדי להגיע לדף הבית של האתר החדש הקש על:

http://web.macam.ac.il/~yon/

 

 

סיפורי המלך והגוויה

     אותו חלק בתרבות ההודית שעניינו סיפורים נקרא בשם קטהא -  (KATHA)אחת מיצירות המופת של ז'נר זה היא הקאטהאסאריטסאגארה  (KATHASARITSAGARA)- "ים הסיפורים".

     הספר מציג את עצמו לקורא כתרגום לסנסקריט, שנעשה על ידי אדם בשם סומאדווה (SOMADEVA) הקאשמירי, מתוך יצירה אחרת עתיקה יותר. אותה יצירה עתיקה נכתבה לדברי הטקסט בשפת השדים על ידי גונאדיה (GUNADHYA). וכך מסופר בסיפור המסגרת של "ים הסיפורים":

     גונאדיה היה משרת של האלים בשמים. יום אחד שמע במקרה דבר סוד שלחש האל שיווה לאשתו פארווטי. גונאדיה לא נצר את לשונו וסיפר את הסוד לאחרים ועל כן קילל אותו האל שיווה שיוולד בעולם שלנו. הקללה אכן התקיימה וגונאדיה נולד כבן תמותה והפך בעוונותיו מורה לסנסקריט.

     בתפקיד זה כיהן גונאדיה בחצרו של מלך אחד. יום אחד טעה המלך בפירושו של משפט קצר ופשוט בסנסקריט שנאמר לו על ידי אשתו המלכה. בבושת פנים פנה המלך אל גונאדיה וביקש ממנו שיעניק לו השכלה סנסקריטית שלימה.

     "יהיה עליך ללמוד במשך שתים עשרה שנים" אמר לו המורה, "אך אם תשקיע בכך את כל רצונך תוכל לעשות זאת בשש שנים. בפחות מכך לא יתכן הדבר."

     אבל למלך היה מורה נוסף לסנסקריט וזה האחרון הבטיח שילמד אותו את השפה על כל חלקיה ודקדוקה תוך שבוע ימים בעזרתו של האל סקאנדה. המורה השני אכן קיים את הבטחתו והמלך למד סנסקריט על בוריה.

     בשומעו על כך החליט גונאדיה לעזוב את הארמון, לצאת אל היער ולא לדבר עוד בשפת אנוש, לא בסנסקריט ולא בשפה המדוברת העתיקה יותר, פראקרטית ואף לא בשפה המקומית.

     אך בהיותו ביער פגש גונאדיה בשדים שבילו זמנם בסיפור סיפורים. הסיפורים היו מפחידים ומרתקים כאחד, וגונאדיה שהיה בעל חוש לשפות למד תוך זמן קצר את שפת השדים וכך הבין את הסיפורים וברגע מסוים החל גם לרשום אותם על גבי עלי דקלים כשהוא משתמש בדמו כדיו. כאשר סיים את כתיבת היצירה שהשתרעה על פני שבע מאות אלף חרוזים, שלח גונאדיה את כתב היד אל המלך בתקווה שזה האחרון יהלל וישבח אותו ויאות לפרסם את יצירתו. אך המלך לא גילה כל עניין ביצירה. בצר לו חזר גונאדיה ליער, ושם, ברוב יאושו, העלה מדורה והטיל לתוכה את כתב היד, עלה אחר עלה, בעוד חיות היער והצפרים עומדות סביבו ובוכות.

     כאשר נודע הדבר למלך נגע הדבר ללבו. הוא מיהר ליער והספיק לעצור בעדו מלשרוף את שארית היצירה וכך נותרו לפליטה כמאה אלף חרוזים. חלק זה הגיע בסופו של דבר לידי סומדיווה הקאשמירי והוא זה שתירגם את היצירה משפת השדים לסנסקריט.

     אגדה זו אופיינית לתפיסה ההודית, הרואה כמעט בכל טקסט מקודש, רסיס או שארית מיצירה רחבה הרבה יותר. סיפורים ברוח זו יש גם על הוודות - כתבי הקודש ועל יצירות נוספות.

     ספרות הקטהא היא ספרות עירונית בעיקרה וגיבוריה אנשי העם - סוחרים, ברהמינים, נשים ממעמדות שונים ולאו דווקא מלכים ובני האצולה. נכרת בהם פה ושם השפעה בודהיסטית, דת שצמחה בהודו וזכתה לפופולריות בקרב מעמד הסוחרים וכך עם התפשטות הבודהיזם בדרכי המסחר אל מחוץ לגבולות הודו - טיבט, מונגוליה, סין ואינדונסיה, נפוצו גם הסיפורים ההודיים בכל המרחב כולו.

     אחד החלקים היותר ידועים של ים הסיפורים הוא קובץ סיפורי הוויטאלה - שד ערפדי השוכן בתוך גוויות. הקובץ כולל עשרים וחמישה סיפורים שסיפר השד למלך וכל אחד מן הסיפורים מסתיים בחידה שעל המלך לפותרה.

     חומר נוסף על היצירה ועל הספרות והשירה ההודית בכללה, ימצא הקורא בספרו של פרופ' שולמן - "פרקים בשירה ההודית" שיצא במסגרת סדרת ספרי האוניברסיטה המשודרת בהוצאת משרד הביטחון 1986.

 

המלך ופושט היד

     ממלכת פראטישטאנה משתרעת על גדות הנהר גודאווארי. בממלכה זו שלט לפני שנים רבות מלך שנודע לתהילה בכל הארץ ושמו המלך טריויקראמאסנה, בן לויקראמאסנה ושווה בעצמתו לאינדרה ראש האלים.

     טריויקראמאסנה היה מלך צדיק וישר דרך שדאג לרווחת עמו. מדי יום ביומו נהג המלך לפתוח את דלתות ארמונו בפני כל מי שביקש לשוחח עמו או לשטוח לפניו את עצומותיו, יהא זה עשיר או אביון, שר או שפל המעלה.

     והנה בין הבאים לשחר את פניו היה פושט יד נודד ושמו קשאנטיסילה. פושט היד נהג לפקוד מדי יום ביומו את חצר המלך, לחלוק לו כבוד ולתת לו פרי במתנה. המלך היה מקבל מידיו את המתת הצנוע, מודה לו ומעביר את הפרי לידי שר האוצר שלו שישב לצידו.

     כך נמשך הדבר עשר שנים תמימות. והנה באחד הימים לאחר שמסר פושט היד את הפרי למלך והלך לדרכו, זרק המלך את הפרי לעבר קוף שעשועים קטן אשר חמק מבעליו. הקוף נגס בפרי ולפתע נפלה מתוכו אבן חן יקרת ערך. המלך הרים את האבן בהשתוממות ומיד פנה אל שר האוצר שלו ושאל אותו: "מה עשית בכל הפירות שקבלתי מפושט היד ומסרתי לידיך?"

     "המלך ירום הודו, את כל הפירות שמסרת לידי השלכתי לתוך אחד החדרים בבית הגנזים מבעד לצוהר הקטן ומעולם לא פתחתי את דלתו. אם על המלך טוב אגש לשם, אפתח את הדלת ואראה מה נותר מהם."

     המלך נד בראשו ושר האוצר נפטר מלפניו וניגש לבית הגנזים.  עד מהרה שב השר, קד לפני המלך ואמר לו: "אדוני המלך, מכל הפירות שהשלכתי לחדר לא נותרו אלא קליפות יבשות, אך בין הקליפות מצאתי מאות יהלומים, פנינים ואבנים יקרות והרי הם לפניך."

     המלך התבונן באוצר ואחר כך פנה אל השר ואמר לו: "נוכחתי לדעת כי איש ישר אתה ולא מעלת באמוני ואני מעניק לך את האוצר הזה במתנה לאות הוקרה!"

     למחרת היום כאשר הגיע פושט היד כהרגלו לחלוק כבוד למלך, פנה אליו המלך ואמר: "אתמול נודע לי כי בכל הפירות שנתת לי במשך השנים היו חבויות אבנים יקרות. ברצוני לדעת על מה ולמה אתה חולק לי כבוד באופן כה פזרני. לא אוכל לקבל ממך את מתנתך אם לא תשיב לשאלתי ותספר לי את פשר התנהגותך."

     פושט היד קד לפני המלך ואחר כך ניגש אליו ואמר לו: "הוד מלכותך, אני רוצה לעשות מעשה כישוף מסוים וכדי להוציאו אל הפועל זקוק אני לסיועו של אדם אמיץ לב. האם תושיט לי, המלך הגדול, העז בגיבורים, את עזרתך?"

     "אושיט לך אותה בחפץ לב." השיב המלך "אמור לי מה רצונך שאעשה?"

     "ובכן אדוני המלך, זאת עליך לעשות: ביום הארבעה עשר לחודש, כאשר הירח לא מאיר בשמים, יהיה עליך לבוא אל אדמת השרפות הגדולה ולפגוש אותי שם. אחכה לך למרגלות עץ הוואטה הניצב שם".  "זאת אעשה!" אמר המלך. פושט היד קד לפניו והמלך שילחו לדרכו.

     המלך לא שכח את הבטחתו. ביום הארבעה עשר לירח החשוך, עזב את ארמונו לעת ערב בחשאי כשהוא עטוי בגלימה כהה בצבע כחול ונושא על פניו את האותות המרחיקים רוחות רעות. הוא אחז בידו את חרבו ונכנס לשטח אדמת השרפות האפופה ערפילים מעוררי חלחלה וחשכה ספוגת עשן. להבותיהן של מדורות הקבורה התנשאו לעומתו כמו היו מתבוננות בו בעיני רפאים; שדים ורוחות מבהילים סבבו אותו מכל עבר בניסיון להבעיתו וליטול ממנו את אומץ לבו, אך המלך המשיך לפסוע בלי חת על ערמות העצמות, הגולגלות והשלדים. אווירת הפחד שיצרו הצרחות המהדהדות החוזרות ונשנות של כוחות הזדון, שודדי הקברים ואוכלי הנבילות, לא הטרידה את המלך ולא בלבלה עליו את דעתו. הוא חצה את השטח במהירות, התבונן סביבו ומצא את פושט היד מחכה לו למרגלות עץ הוואטה. פושט היד היה עסוק אותה שעה בהתווית מעגל קסמים. המלך התקרב אליו ואמר: "הנה הגעתי אישי הנכבד. אמור לי מה אוכל לעשות למענך?"

     פושט היד נשא ראשו והביט אל המלך העומד מעליו, בהכרת תודה. "אדוני המלך", אמר לו "מכיוון שמלאת את בקשתי והעזת לבוא לכאן, אבקשך לעשות עוד דבר אחד למעני ברוב חסדך: לך לכיוון דרום עד שתגיע לעץ סיסו בודד. על העץ תלויה גופת גבר. אזור עוז, הורד את הגוויה מן העץ, העז שבמלכים, והבא אותה ברוב נדיבותך לכאן."

     "זאת אעשה." השיב המלך שמעולם לא הפר את מלת כבודו. הוא יצא לדרך בפוסעו דרומה בחשכה. מדורות הקבורה העשנות האירו את דרכו ולאחר שעה קלה גילה את עץ הסיסו הבודד. על אחד הענפים שהסתעפו מן הגזע השחור מעשן המדורות והנודף צחנת גוויות שרופות, הייתה תלויה גופת גבר. המלך טיפס על העץ, חתך את החבל והגוויה נשמטה ונפלה על הארץ. בעת שפגעה באדמה בקול חבטה נשמעה מתוכה צריחה מקפיאת דם. המלך מיהר לרדת מן העץ. הוא ניגש אל הגוויה השרועה על הארץ ונגע בה בעדינות מחשש שמא האיש בחיים. למגעו של המלך התנערה הגוויה בצחוק מבעית. עתה הבין המלך שבתוך הגוויה

שוכן וואטולה - שד ערפדי.

     "מדוע אתה צוחק?" פנה אליו המלך בלא שירעד קולו, "הבה ונצא לדרך!"

     אך ברגע שבקעו הדברים מפיו נעלמה הגוויה. המלך נשא את מבטו וגילה שהגוויה חזרה למקומה הקודם ושוב היא משתלשלת מן הענף. לבו של איש אמיץ קשה הוא מיהלום ועקשנותו חסרת גבולות. המלך שב וטיפס על העץ, הוריד את הגוויה, העמיס אותה על כתפו ומבלי להוציא הגה מפיו החל פוסע צפונה למקום תחנתו של פושט היד.

     ובעוד המלך פוסע החל השד לדבר מתוך הגוויה: "הוד מלכותך, כדי להנעים לך את הדרך ולשובב את רוחך, אספר לך סיפור. הטה אוזנך ושמע:"

 

המחזרים הנאמנים

     על גדותיו של נהר הקאלינדי שוכן הכפר הברהמיני ברהמאסטאלה. בכפר זה חי פעם ברהמין ושמו אגניסוואנים שהיה מלומד גדול בכתבי הוודה. אשתו של אגניסוואנים הביאה לעולם בת בשם מנדרוואטי שלא היה אח ורע ליופיה. אומרים שכאשר בראו האלים את חמודות גופה הרענן חשו מן הסתם שכל עלמה שמימית שיצרו בעבר היא כאין וכאפס לעומתה.

     כאשר הגיעה מנדרוואטי לפרקה באו שלושה מחזרים ברהמינים מקאניאקובג''ה לבקש את ידה. כל אחד מן השלושה היה צדיק באופיו ומוסרי בהליכותיו וכל אחד מהם אהב אותה אהבה כה עזה עד שאיים להתאבד אם תינשא לאחר.

     אביה, מחשש שמא יביא למותם של שנים מן הברהמינים אם ישיא אותה לשלישי, דחה את החלטתו מיום ליום ובינתיים השתכנו שלושת המחזרים בכפר. הם נהגו לבוא לביתה מדי יום ביומו ולהביט בפניה הקורנות כסהר במלואו,  במסירות של ציפורי קאקורה,  ציפורים הניזונות כידוע מקרני הירח.

     ואז אירע אסון. מחלת הקדחת תקפה את מנדרוואטי עוד בטרם נישאה והביאה עליה את מותה. כלים ביגונם ניהלו שלושת הברהמינים את כל טקסי הקבורה, נשאו אותה אל אדמת השרפות ושרפו את גופתה. אחד מהם הקים צריף קטן מעל המקום שגופתה נשרפה בו. הוא התיישב שם ויום ולילה שכב על אפרה וכלכל עצמו במזון שנתנו לו עוברי אורח רחמנים. המחזר השני נטל את עצמותיה, צרר אותם בצרור על שכמו ושם פעמיו אל הגאנגס הקדוש והשלישי היה לפושט יד ויצא לשוטט בארצות רחוקות.

     המחזר השלישי נקלע פעם במהלך נדודיו לכפר בשם ואקרולאקה ושם הזמין אותו  ברהמין אחד להתארח בביתו. המשפחה כולה התיישבה לשולחן הסעודה. לאחר שנערכו כל

הטקסים המקובלים והאוכל הוגש לפני האורח החל אחד הילדים לבכות. האם ניסתה להרגיעו ולהשקיטו, אך לאחר שלא הפסיק לצרוח תפסה אותו בזרועותיה והשליכה אותו בזעם אל תוך האח היוקדת. גופו של הפעוט היה למאכולת אש ולאחר רגעים ספורים לא נותרו ממנו אלא עצמות ואפר.

     למראה חזיון הבלהה הזה החל האורח לזעוק: "הוי אימה, הוי זוועה! לאן הגעתי. נקלעתי לביתו של ברהמין מפלצת. לא אטעם כהוא זה מן המזון המוגש לפני בבית שעיני חזו בו את החטא בהתגלמותו!"

     אך אבי המשפחה עצר בעדו: "הס. אל תרים קולך. התבונן וראה את אשר יחולל לחש הקסמים שלי!"

     הוא נטל לידו קלף עתיק שהלחש היה רשום עליו והשמיע את תוכנו מעל ערמת חול קטנה. אחר כך זרה את החול על האפר שנותר מגופו של התינוק ומיד שב הלה לחיות בגופו הקודם.

     לאחר שחזה בפלא נעתר פושט היד והסכים להמשיך ולאכול. בעל הבית תלה את כתב היד על וו שבלט מן הקיר והצטרף לסעודה. עם רדת הלילה הציע לו המארח לחלוק עמו את יצועו.

     כשנרדמו כל יושבי הבית קם פושט היד מיצועו ונטל בחשאי את הקלף ממקומו. הוא יצא לדרך ולא חדל מלכת עד בואו אל אדמת השרפות. כאשר הגיע לשם פגש את המחזר השני ששב ממסעו לגאנגס לאחר שטבל שם את עצמותיה של מנדרוואטי במימיו הקדושים של הנהר. הם ניגשו אל הברהמין השלישי ששמר על אפרה ופושט היד אמר לו: "אחי, עלינו להרוס את הצריף שאתה שוכן בו כדי שנוכל להחיות את אהובתי מן האפר באמצעות לחש הקסמים שבידי."

     לאחר דין ודברים הסכימו שני הברהמינים האחרים לשתף עמו פעולה. הצריף סולק ממקומו והאפר נחשף לעין. פושט היד גלל את הקלף וקרא מתוכו את מלות הקסם מעל ערמת חול. אחר, זרה את החול על אפרה ועצמותיה ומיד התעוררה הנערה לחיים וקמה על רגליה.

     אם לגופה הקודם לא היו מתחרים ביופי ובחן הרי שהגוף שעטתה עכשיו עלה אף על גופה הקודם בתפארת יופיו. עתה משטוהר באש דומה היה כאילו ניצוק מזהב טהור.

     די היה במבט אחד של שלושת המחזרים בנערה כדי לנטוע בלבם אהבה מחודשת ובוערת וכל אחד משלושת הברהמינים השתוקק לקחתה לו לאשה.

     הברהמין שהיה לפושט יד אמר: "מן הראוי שמנדרוואטי תהיה לי לאשה כיוון שאני הוא שהשיבה לחיים בכוח הלחש שברשותי!"

     "לא" אמר הברהמין השני "מימיו הקדושים של הגאנגס הם שהחזירוה לחיים ועל כן מן הדין הוא שתהיה לי לאשה!"

     "שניכם טועים" אמר השלישי "לולא אני ששמרתי על אפרה וסיגפתי עצמי למענה לא הייתה מתעוררת לחיים!"

     "ועתה" אמר השד, "אמור לי המלך כיצד ניתן ליישב את המחלוקת? למי מהם מן הראוי שתהיה הנערה לאשה? יתפוצץ ראשך ויתפרק לרסיסים אם יודע אתה את התשובה, אך נמנע מלהעלותה על דל שפתיך!"

     והמלך פתח פיו ואמר: "הברהמין שהיה לפושט יד והשיבה לחיים באמצעות לחש הקסמים שהשיג בעמל כה רב, הוא במידה ידועה אביה לפי שלקח על עצמו תפקיד שהיה על אביה לעשותו. הברהמין שטבל את עצמותיה במימיו הקדושים של הגאנגס נהג בה כאילו היה בנה, אך השלישי שסיגף עצמו על אדמת השרפות ושכב על אפרה באהבתו העזה אליה, הוא, כך אני סבור, ראוי להיות באמת ובתמים בעלה!"

     מששמע השד את תשובתו של המלך טריויקראמאסנה, נעלם יחד עם הגופה מכתפו של המלך ושב אל מקומו הראשון. המלך שהיה איתן בדעתו למלא את הבטחתו לפושט היד החליט לשוב ולהוריד את הגופה מן העץ, כיאה לאיש חזק אופי אשר לא יחת מפני כל. וכך אירע שהמלך טריויקראמאסנה שב אל עץ הסיסו, הוריד את הגופה מן העץ והעמיסה על שכמו ומבלי לומר דבר יצא לדרך.

     ובעת שהמלך עשה דרכו צפונה החל השד לדבר מתוך הגוויה: "אדוני המלך, חכמתך ואומץ לבך מוצאים חן בעיני, על כן אספר לך סיפור נוסף. הסכת ושמע את חידתי זו":

 

הראשים המוחלפים

     לפני שנים רבות מלך בארץ מלך שנודע בשם יאסאקטו - דגל התהילה. מקום מושבו המלכותי היה בעיר סובהאוואטי. בעיר זו ניצב היכל נהדר שהוקדש לאלה הלבנה - האלה קאלי, ודרומה לו הייתה בריכת מים שנקראה בפי כל בריכת האלה. בכל שנה ביום הארבעה עשר לירח הבהיר, בחודש אשאדהה, הייתה מגיעה אל הבריכה תהלוכה גדולה של צליינים שהגיעו מכל חלקי הארץ כדי לרחוץ במימיה ולהיטהר.

     והנה ארע ששנה אחת ביום המיועד הגיע אל הבריכה כובס צעיר מן הכפר ברהמאסטאלה ושמו דהאוואלה. על שפת הבריכה פגש דהאוואלה בנערה צעירה ויפת תואר, מדנאסונדארי שמה, שהייתה בתו של כובס בשם סודהאפאטה ושבאה אף היא לרחוץ ולהיטהר במימי הבריכה.

     לבו של העלם הלך שבי אחרי הנערה היפיפייה שגזלה מן הלבנה את זוהרה. לאחר שבירר מה שמה ולאיזו כת השתייכה, חזר דהאוואלה לכפרו כשהוא חולה אהבה ושם התייסר בצער הפירוד מאהובתו, שכב משמים על יצועו ולא נגע במזון ובמשקה שהביאה לו אמו.

     משהבחינה האם בהתנהגותו יוצאת הדופן, דובבה אותו עד אשר מילטה את סודו מפיו. כאשר נודע לאם כי בנה מאוהב בנערה, מיהרה לספר זאת לבעלה וימאלה.

     וימאלה פנה אל בנו ואמר לו: "דהאוואלה בני, מדוע אתה מתייסר ונמק ביגונך? הרי נקל עד מאוד למלא את משאלת לבך. אין לי ספק שאם אבוא אל סודהאפאטה ואבקש את ידה של בתו עבורך, יענה לי ויסכים לשידוך. הרי איננו נחותים ממנו לא בייחוס ולא במשלח היד ובהכנסה. אנו מכרים ותיקים ולא יהיה כל קושי לסדר את העניין!"

     מששמע הבן את דברי העידוד של אביו הסכים לאכול ולשתות ופניו העצבים לא היו לו עוד. למחרת היום הלך וימאלה עם בנו דהאוואלה לעיר סובהאוואטי. הוא בא לביתו של סודהאפאטה וחילה פניו לתת את בתו לאשה לבנו.

     סודהאפאטה לא השיב ריקם את פני רעהו. הוא נעתר לבקשתו ונתן את הסכמתו על פי כל כללי הטקס.

     השעה היעודה נקבעה ולמחרת היום ניתנה מדנאסונדארי לדהאוואלה לאשה. משתמה חגיגת הנישואין שב דהאוואלה מאושר לבית אביו עם כלתו שהשיבה אהבה אל חיקו.

     זמן מה חיו השנים בשלווה ואושר. והנה ארע שאחיה של מנדאסונדארי בא לבקר את בני הזוג בביתם. השנים שמחו לקראתו וקידמו פניו בחיבוק. הוא דרש בשלומם ולאחר שנח מעמל הדרך אמר להם: "נשלחתי על ידי אבי להזמין אותך ואת בעלך אלינו לחגיגה מיוחדת לכבודה של האלה קאלי".

     בני הזוג קיבלו ברצון את הזמנתו. למחרת היום ערכו בני הבית ארוחה חגיגית לכבוד האורח ואחר כך יצאו השלושה לדרך לבית אביה של הנערה בעיר סורהאוואטי.

     כאשר הגיעו לעיר חלף דהאוואלה במקרה סמוך למקדש הגדול של האלה הלבנה ולמראה המקדש חש רטט של יראה ותשוקה לבקר במקום. "נעצור כאן לשעה קלה" אמר לאשתו ולגיסו "ברצוני לבקר את קאלי גבירתנו, האלה הגדולה.

     "המתן" אמר לו גיסו, "איננו יכולים לבוא אליה כולנו בידים ריקות!"

     "אם כך אלך לבדי" השיב לו הבעל, "חכו לי כאן."

     דהאוואלה הותיר את אשתו וגיסו בחוץ ונכנס למקדש בגפו. הוא השתחווה אפים ארצה לפני צלם האלה כשהוא מדמה בעיני רוחו כיצד מחצה קאלי בשמונה עשרה זרועותיה את השד רורו עז הפנים ואיך רמסה בכפות רגליה דמויות הלוטוס, את השד מהישה. ובעוד הוא שקוע בהגיגיו עלתה לפתע במוחו מחשבה גורלית: 'אנשים נוהגים להביא לאלה דורונות עקובים מדם. האם לא מן הראוי הוא שאקריב לה את הקורבן הנאצל מכל, את עצמי?'.

     בחדר הפנימי של המקדש הייתה חרב שהובאה כנראה לאלה על ידי אחד מעולי הרגל. הכובס הצעיר קשר את שערו לחבל הפעמון ובאחזו בחרב ערף במחי יד את ראשו שלו. גופו המת צנח ארצה והפעמון המודיע על הגשת מנחה לאלה השמיע קול בעת שנמתח החבל תחת כובד הראש הערוף הקשור אליו.

     משהתמהמה דהאוולה לשוב נכנס גיסו אל המקדש כדי לברר מה קרה לו. בראותו את ראשו הכרות של החתן הבין את אשר אירע. סערת נפש עזה פקדה אותו ובנהגו כמנהג גיסו, הקריב גם הוא את עצמו לאלה בכורתו את ראשו באותה חרב.

     זמן רב ציפתה הנערה לשובם של אחיה ובעלה ומשבוששו לבוא, נכנסה אף היא אל המקדש. למראה שני המתים המוטלים על הארץ אחזה אותה פלצות. "אבוי לי!" זעקה "מה אירע כאן? אבודה אני לנצח!"

     במר יאושה צנחה לארץ וקוננה על שני יקיריה שנגזלו מארץ החיים בצורה כה פתאומית. 'מה טעם בחיי בלעדיהם' - חשבה 'מוטב שאהרוג אף אני את עצמי!'

     "הו קאלי, מלכת האלים, מפיצת האושר והמוסר, את החולקת גופך עם בן זוגך אויב האהבה, את מפלט לכל נאמניך והמפרקת אותם ליסודותיהם, על מה גזלת ממני את בעלי ואת אחי. כלום זה הגמול על מסירותי לך? הריני מטילה עצמי לרגליך ומפללת לרחמיך. עומדת אני להקריב לך את גופי המקולל, ויהי הגוף אשר איולד בו מחדש אשר יהי, אחת בקשתי ממך: בכל גוף ובכל צורה שאיולד בהם, מבקשת אני שבעלי ואחי ישובו להיות גם אז בעלי ואחי."

     כאשר סיימה מדנאסונדארי את דבריה, קדה לפני צלם האלה ואחר כך נטלה סריג של צמח מטפס מעץ האסוקה וצרה ממנו לולאת חנק. אך בעודה מהדקת את הלולאה על צווארה נשמע קול ממרום: "בתי, אל תטרפי נפשך בכפך. מחווה מוסרית נעלה זו של נערה כה צעירה, לרצון היא לי, על כן אענה לבקשתך. התירי את הלולאה מצווארך וקרבי את ראשיהם של אחיך ובעלך כל אחד לגופו ובזכות ברכתי לך ישובו השנים לחיים!"

     כאשר שמעה הנערה את דבר האלה, הרפתה מן החבל ורצה בשמחה אל המקום שהיו מוטלות בו גופות אחיה ובעלה. אך ברוב חפזונה להשיבם לחיים לא הבחינה שמחברת היא את הראשים לגופים הלא נכונים. וכך ארע שהצמידה ברצון הגורל את ראש אחיה לגוף בעלה ואת ראש בעלה לגוף אחיה. השנים שבו לחיים וקמו על רגליהם. לאחר שנפלו אפים ארצה לפני האלה והודו לה על חסדה יצאו שני הגברים והנערה מן המקדש כשהם משיחים ברוממות הנפש על הנס שארע להם. אך הנה הבחינה לפתע הנערה בטעותה ועמדה מלכת נדהמת ואובדת עצות.

     "ועתה" אמור לי, הוד מלכותך" אמר השד "מי מן השנים הוא בעלה האמיתי של מנדאסונדארי? אם יודע אתה את התשובה ונמנע מלהשמיעה בקול, יתרסק ראשך למאה רסיסים!"

     והמלך טריויקראמאסנה שהאזין ברוב קשב לסיפורו של השד, פתח  ואמר: "הגוף שאליו הוצמד הראש הוא הבעל. הראש הוא העיקר והגוף רק הולך אחר הראש!"

     ברגע שפצה המלך את פיו ודיבר נעלמה הגופה מעל כתפו. המלך חזר על עקבותיו ומצא את הגופה תלויה שוב על עץ הסיסו. הוא הוריד אותה והעמיסה על כתפו ושוב החל במסע הארוך צפונה. ובעוד הוא פוסע החל השד לדבר מתוך הגופה: "הו מלך נאצל, האזן נא לעוד חידה מחידותי ושכח את עמלך":

 

בן לשלושה אבות

     ישנה עיר בארץ, וַאקְרוֹלַאקָה שמה, אשר לעיר אלים דמתה. המלך ששלט בה נקרא סוּרְיַאפְּרַבְּהָה ודמה לְאִינְדְרָה, ראש האלים, במראהו, כאילו היה הוא אחיו תאומו. הוא בורך בדמותו זו כגמול על הנהגתו ומידותיו הנעלות בגלגוליו הקודמים. המלך כלכל את עניני ארצו כאילו היה הוא וִישְׁנוּ בכבודו ובעצמו.

     דמעות זלגו בממלכתו רק מעיניים שעשן חדר אליהן באקראי. המלה מוות נשמעה שם רק בהצהרות אמונים של אוהבים, כלי הזין היחידים היו האלות שביד שוערי הבתים. הנה כי כן עשויים היו חייו של המלך רב המעלות להיות חיים של עונג צרוף , אלמלא דבר אחד שהעיב על אושרו: אף אחת מפלגשיו הרבות לא הביאה בן לעולם, יורש ראוי לכיסאו.

     בנקודה זו של סיפורנו אנו מניחים לשעה קלה את המלך ופונים לראות את אשר ארע בעיר הנמל הגדולה טַאמְרַאלִיפְּטִי. בעיר זו חי סוחר עשיר מאוד בשם דְהַנַאפַּאלָה, ולו בת יחידה, דְהַנַאוָואטִי שמה. דהנאוואטי הייתה יפת תואר. כה יפה עד כי יכולת בנקל להאמין שאין היא בת אנוש אלא רוח מרוחות האוויר שעקב קללה נגזר עליה לרדת ארצה ממקום משכנה במרומים.

     זמן מועט לאחר שהגיעה דהנאוואטי לגיל הנישואין, שב אביה הסוחר אל חמשת היסודות. איש לא עמד לאלמנתו למגן, אף לא המלך, ושארי בשרו של הסוחר גזלו ממנה את כל הונה. הִירַאנְיָאוָואטִי, האלמנה, החזיקה במקום סתר אוצר של אבנים יקרות. בחששה פן יגזלו יורשי בעלה גם את המעט שנותר בידה, החליטה לעזוב את ביתה ולבקש את מזלה במקום אחר. באישון לילה נטלה את בתה וחמקה עמה מן הבית כשעיניה סומות מחשכת הליל ונפשה סומה מיגון. לאחר שגיששה שעה ארוכה את דרכה בחשכה, הצליחה האלמנה לצאת אל מחוץ לעיר כשהיא נשענת על כתף בתה. הלילה היה אפל והירח טרם זרח. השתים פסעו בעלטה מוחלטת ומבלי משים נתקלה כתפה של האם בגופו של שודד, שהיה משופד על גבי גרדום. השודד היה חי עדין וכאב הפגיעה הנוספת מילט זעקה מפיו:

     "אהה! מי הוא זה הזורה מלח על פצעי?"

     "מי אתה?" שאלה אשת הסוחר.

     "אני שודד אשר שופד על גבי הגרדום, אך גם כאן מסרבת נפשי לעזוב את גופי - אוי לפושע שכמותי! אמרי לי, גבירתי, מי את ולאן מועדות פניך?"

     אשת הסוחר סיפרה לשודד הגוסס את סיפורה ותוך כדי כך התבהרו שמי המזרח ולאור הירח הזורח מעל האופק ראה השודד את דהאנאוואטי בתו היפיפייה והבלתי נשואה של הסוחר המת.

     "הוי גבירתי," אמר השודד לאלמנה, "בקשה אחת לי אליך על ערש מותי: אלף חתיכות זהב אתן לך אם תתני לי את בתך לאשה."

     האם צחקה: "איזו תועלת תצמח לך מכך?"

     אך השודד לא התלוצץ. "כאשר אמות" , אמר לה, "לא אותיר אחרי בן ועל כן לא אוכל לחזור ולחיות בעולמות שעתידים לבוא, אך אם תהיה לי בתך לאשה ותלד בן על פי מצוותי, יחשב יציר רחמה לבני החוקי. כבדי נא על כן את בקשתי האחרונה ותני את הסכמתך, ואני אעשיר אותך עושר רב!"

     דברי השודד עוררו את חמדנותה של האשה והיא הסכימה להצעתו. ממקור מים סמוך הביאה מעט מים, יצקה אותם על ידיו של השודד ואמרה: "בזאת מעניקה אני לך את בתי הבתולה לאשה!"

     השודד פנה אל הנערה ואמר לה: "אני מצווה עליך כאשתי החוקית להרות לגבר אחר ולהביא בן לעולם."

     אחר כך המשיך בפנותו אל האם: הביטי סביבך. לא הרחק מכאן יש עץ תאנה בודד. חפרי בין שורשיו והוציאי את הזהב שטמנתי שם ועשי בו כטוב בעיניך. כאשר אמות דאגי לכך שישרפו את גופי על פי כל כללי הטקס, ואת העצמות שתשארנה אחרי השרפה השליכי אל הנהר הקדוש. אחר כך המשיכי בדרכך עם בתך אל העיר ואקרולאקה. שם בקרב העם הנמצא תחת חסותו של המלך הצדיק סוריאפרבהה לא יפגע בך כל אויב וצר ותוכלי לחיות באושר עם בתך."

     השודד לגם בשקיקה מן המים שהביאה לו האלמנה וזמן קצר אחר כך גווע בייסוריו.

אשת הסוחר מיהרה אל עץ התאנה, נטלה משם את האוצר ומצאה מחסה יחד עם בתה בביתו של אחד מידידי בעלה שהתגורר לא הרחק משם.

     במקום זה נשארה עד אשר עלה בידה, לאחר מאמצים רבים, למלא את הבטחתה לשודד ולדאוג לכך שגופתו תישרף על פי כללי הטקס ועצמותיו תובאנה למקום קדוש.

     משהשלימה את פועלה זה, עזבה את המקום יחד עם בתה כשהיא מצניעה את אוצרה על גופה, ולאחר טלטולים רבים הגיעו השתים לעיר ואקרולאקה. שם רכשה האלמנה בית מסוחר מכובד בשם וַאסוּדָאטָה והתגוררה בו עם בתה דהנאוואטי.

     באותו זמן חי בעיר מורה ושמו וִישְׁנוּסְוַואמִין ולו תלמיד ברהמיני בשם מַאנַאסְוַואמִין. מאנאסוואמין היה בחור יפה תואר ותלמיד מצטיין, אך בהיותו צעיר לימים היה עבד לתשוקותיו וחשק בפרוצה בשם הַאמְסַאוַואלִי. האמסאוואלי תבעה ממנו אתנן של חמש מאות דינרי זהב ומאנוסוואמין שלא היה ברשותו סכום כה גדול, הלך והתאמלל בתשוקתו הבלתי מושגת.

     באחד הימים ראתה דהנאוואטי, בת הסוחר, את הברהמין יפה התואר ממרפסת גג ביתה, ונפשה יצאה אליו. כיון שזכרה את הצו שנתן בעלה השודד לאמה, פנתה אליה בלשון חלקות ואמרה לה: "אמא, ראי כמה נאה ועז מבע הברהמין הצעיר המהלך שם. כלום אין הוא כנקטר לזון בו את עיני העולם?"

     האם הרגישה שבתה מאוהבת בעלם הצעיר ואמרה לעצמה: 'ממילא יהא על בתי לבחור בבוא העת מישהו שיעברנה כדי שתביא לעולם בן זכר על פי מצוות בעלה. מדוע שלא ננסה להשיגו?'

     היא קראה לאחת מנערותיה שיכלה לבטוח בה כי תנצור סוד, וצוותה עליה להביא לביתה את הברהמין. הנערה ניגשה אליו ומסרה לו את שליחות גבירתה.

     "אבוא אליה ללילה אחד אם אקבל בתמורה חמש מאות דינרי זהב שאני נזקק להם כדי להשיג את האמסאוואלי." השיב הצעיר שהיה עבד לתשוקתו.

     הנערה חזרה לגבירתה ומסרה לה את דבריו, והאם שלחה לו חמש מאות דינרי זהב ביד הנערה. כאשר קיבל מאנאסוואמין את הסכום שדרש, בא לבית ונכנס לחדר המטות שם המתינה לו דהנאוואטי חולת האהבה. הנערה שדמתה לעדי נוצץ ביופייה, הביטה בערגה בברהמין יפה התואר כמו צפור הקאקורה המביטה במבט משתאה בלבנה. כל הלילה בילו השנים והשתעשעו במשחקי אהבה וכשעלה השחר חמק משם הברהמין הצעיר והלך כלעומת שבא.

     דהנאוואטי הרתה כמתוכנן ובבוא היום הביאה לעולם בן שסגולותיו הגופניות העידו עליו שעתיד מזהיר נכון לו. גם האם וגם הבת שמחו מאוד על שמילאו את משאלתו של השודד והתינוק שנולד הוא בן זכר.

     לילה אחד נגלה האל שִׁיוַוה לאם ולבת בחלומן ואמר להן: "עליכן להביא עם שחר את הילד בעריסתו עם אלף מטבעות זהב אל שערי ארמונו של המלך סוריאפרבהה ולהניחו שם. כך יובטח עתידו!"

     כשהתעוררו השתים משנתן סיפרו זו לזו על חלומן הן החליטו להיענות לצו האל ועשו כדבריו.

     בה בעת הופיע האל שיווה, בעל סמל השור, בחלומו של המלך סוריאפרבהה שהתייסר בערגתו לבן זכר.

     "עורה המלך! בן זכר יפה תואר מונח בעריסתו בשערי ארמונך עם מתת זהב. קח אותו לך לבן!"

     כשנעור המלך משנתו בישרו לו שומרי השער את אותן חדשות עצמן. המלך יצא מארמונו בעצמו ובא לראות במה מדובר. כאשר ראה את הילד ואת ערמת הזהב ונוכח לדעת כי על רגליו ועל ידיו של התינוק חקוקים סימני האותות המלכותיים - רצועה, שמשייה ודגל ואותות רבים נוספים, קרא בקול: "שיווה בכבודו ובעצמו הביא לי את הבן שבקשתי!"

     הוא נשא את העריסה עם התינוק לתוך הארמון במו ידיו וערך חגיגות גדולות. בחגיגות אלה חילק זהב כה רב עד שהמלה עוני הפכה לחסרת מובן. עשרה ימים נמשכו השירה, המוסיקה והריקודים ועם תום החגיגות העניק המלך סוריאפרבהה לבנו את השם שַׁאנְדְרַאפְּרַבְּהָה.

     השנים חלפו. הנסיך שאנדראפרבהה התבגר וככל שהתבגר כן גדלו יופיו וצדקתו. הוא הפיץ סביבו אושר לכל שוחריו ובהיותו נבון ונדיב ואהוב על כל שכבות העם, הפך בהדרגה ליורש המתאים לאביו סוריאפרבהה. המלך שכבר לא היה צעיר החליט למשוח אותו למלך תחתיו וכשסיים את כל חובותיו הארציות ונוכח לדעת שבנו שולט בממלכה בכשרון ובתבונה, יצא לבנארס ושם סיגף עצמו בסיגופים קשים ובסופו של דבר נטש את גופו.

     כאשר נודע למלך הצעיר על מותו של אביו, התאבל עליו וערך את כל הטקסים הנאותים. אחר כך קרא לכל יועציו ואמר להם: "לעולם לא אוכל לפרוע את החוב שאני חב לו על שגידל אותי, אך יש עוד דבר אחד שברצוני לעשותו בעצמי והוא, לשאת את עצמותיו אל הגאנגס הקדוש ולהפקידן שם בטקס נאות. אחר כך אלך לגַאָה כשבידי מנחות מתים לכל אבותי שנפטרו ומשם אמשיך ואערוך מסע צליינות עד בואי אל החוף המזרחי."

     היועצים הביעו התנגדות נחרצת לכוונותיו: "הוד מלכותך, אין זה דבר יאה למלך לעשותו. הממלכה נמצאת תחת איום מתמיד של אויביה ואסור להפקירה אף לרגע ללא שליט שיגן עליה. הנח לעבדיך למסור את מנחות המתים לאבותיך. אין עליה לרגל שתשווה בערכה לקיום חובותיך המלכותיות. כלום ניתן להשוות את חשיבותה של הגנת המלך על ממלכתו למסע רב סכנות של עולה לרגל?"

     "החלטתי נחושה ואין מקום לערער עליה!" השיב המלך ליועציו, "החלטתי לצאת לדרך כדי לכבד את זכר אבי ואף לבקר במקומות הקדושים כל עוד כוחי במותני. וכי מי יוכל להנבא ולדעת את אשר יעבור על גוף בן חלוף זה? שמרו על הממלכה בהעדרי והמתינו לשובי."

     המלך אמר את דברו וכל היועצים השתתקו ביראת כבוד.

     המלך דאג להכין את כל הדרוש למסע. ביום המיועד רחץ את גופו, הקריב קרבן, נתן מתנות לברהמינים ויצא במרכבתו לדרך כשהוא לבוש בבגד צליינים לבן וחדש. כל החצר המלכותית וגם איכרים ופשוטי עם ליווהו עד גבולות הממלכה, ממאנים להיפרד ממנו ולשוב לביתם. המלך שאנדראפרבהה נטל עמו למסעותיו את כהן החצר שלו ועדת ברהמינים לוותה אותו בכרכרות.

     במסעו ראה ארצות רבות ונהנה ממגוון הלבושים והשפות שנקרו על דרכו. בסופו של דבר הגיע לחופי הגאנגס וחזה במו עיניו במי הנהר הקדוש אשר שטף בעוצמה, גל אחר גל, כאילו בנה גרם מדרגות להוליך בו את האדם, צעד אחר צעד, לשמים, אל האלה גַאנְגָה הנובעת מהרי השלג, מחקה את מחוות האהבה של אָמְבִּיקָה ופורעת במשובה את שערו של האל שיווה. המלך ירד ממרכבתו ולאחר שרחץ במי הנהר, הפקיד את עצמות אביו במימיו.

     אחרי שחילק צדקה לעניים ומילא את כל פולחני הקבורה, חזר המלך למרכבתו ונסע לעיר פְּרָיַאגָּה", שלקדושתה שרים החכמים שירי הלל. שם, במקום בו מתמזגים נהרות הגאנגס וְהַיָּמוּנָה בתערובת גוונים ססגונית, האחד צהוב והשני כחול, כמו חמאה ועשן המתמזגים יחדיו באש הקורבן ויוצרים נתיב ברכה לאדם, צם המלך, רחץ בנהר, תרם מתת נדיב למקדש ולכוהנים וערך את כל הטקסים הנאותים. משם עשה דרכו לבנארס, אשר רמזה לו בדגלוני מקדשיה הרבים המתנופפים ברוח: "בוא אלינו ומצא את הדרך לשחרור!"

     שלושה ימים צם המלך בבנארס ועבד את האל שיווה, שסמלו הוא השור, בהביאו לו מנחות רבות כיאה לגדולתו. מבנארס המשיך המלך ליעדו האחרון, גאיה. במסעו עבר דרך יערות עד וחורשות. עם כל צעד שצעד בהם כרעו לפניו עצים עמוסי פרי בהשמיעם באוזניו את שירת הציפורים המתוקה ובשוררם את שבחיו, בעוד שהרוח הקלה הביעה את רחשי כבודה בפזרה פרחי בר על נתיבו. עם תום המסע הגיעו המלך ומלוויו אל גַּאיַאסִירַאס המעטירה. שם השלים המלך את פולחן הקבורה על פי כתבי הקודש והעניק מתת נדיב לכל הכוהנים ומכאן פנה והלך אל הבוסתן הקדוש. במעיין גאיה הגיש את הפינדה - המנחה המיועדת למתים. אך ברגע שהגיש את המנחה הושטו לעברו מתוך המים שלוש ידים אנושיות.

     "באיזו מהן עלי להניח את מנחתי?" שאל המלך הנדהם את הברהמינים הסובבים אותו.

     "הוד מלכותך" אמרו הכוהנים, "אחת מן הידיים היא ללא ספק ידו של שודד. תוכל אל נכון להבחין במסמר הברזל הנעוץ בה. היד השניה האוחזת גבעולי עשב קדוש היא מן הסתם ידו של ברהמין, ואילו היד השלישית הנושאת אותות מלכות ועונדת טבעת מלכותית, היא ידו של מלך. אך איננו יודעים להגיד לך מה משמעות הדבר ובאיזו יד מן הידיים עליך להניח את מנחתך."

     הסבריהם של הברהמינים לא הועילו למלך ולא סייעו לו להחליט.

 

     במלים אלה סיים השד היושב בגוויה שעל כתפו של המלך טְרִיוִויקְרָאמָאסֶנָה את סיפורו המוזר, ואז פנה אל המלך ואמר: "אמור לי , הוד מלכותך, באיזו מן הידיים צריך המלך להניח את מנחתו? זכור, התנאי הישן בעינו עומד: אם יודע אתה את התשובה, אך מסרב להעלותה על דל שפתיך, יתפוצץ ראשך לחתיכות!"

     המלך הכיר את התנאי ובשוברו פעם נוספת את שתיקתו אמר: "את הפינדה יש להניח בידו של השודד, זאת משום שהמלך שאנדראפרבהה הוא יציר רחם חוקי שלו. הברהמין, הגם שהוא אביו מולידו, אינו יכול להיחשב לאביו החוקי כיון שמכר את שרותיו תמורת ממון בלילה שעיבר בו את דהנאוואטי. שנדראפרבהה יכול היה להיות בנו של המלך סוריאפרבהה בזכות הטקסים שערך לכבודו והמתנות והחינוך שהעניק לו, לולא היה זה כספו של הילד עצמו, הזהב שהונח בעריסתו, אשר שימש כאמצעי תשלום לגידולו ולחינוכו, על כן יכול הוא להיות רק בנו של השודד שנשא את אמו לאשה בהזלפת המים על ידיו ואשר הורה לאשתו להתעבר ולהביא בן לעולם. הכסף ששימש לחינוכו ולגידולו הוא כספו של השודד, על כן מן הראוי הוא שהפינדה תונח בידו. זו היא דעתי."

     לאחר שהפר המלך את שתיקתו נעלם השד מכתפו עם הגופה ושב למקומו הקבוע על עץ הסיסו. המלך טריויקארמאסנה חזר על עקבותיו, הוריד את הגופה מן העץ, הניפה על שכמו ויצא במהירות לדרכו. בעודו נחפז דומם למלא את משימתו פנה אליו השד מתוך הגופה ואמר לו: "הוד מלכותך, מדוע אתה כה עקשן? מוטב שתשוב לביתך ותשמח בתענוגות הלילה. אל לך להביאני תחת כוחו של אותו פושט יד נבל. אך אם מתכוון אתה להמשיך בדרכך זו האזן לעוד סיפור מסיפורי":

 

הילד שהקריב את עצמו

     ישנה עיר בארץ, סִיטְרַאקוּטַה שמה - צוק מבריק, והיא אכן ראויה לשמה. בעיר זו שהתקיימה בה כהלכה וללא סטייה ההפרדה בין כת לכת, שלט המלך סַאנְדְרַאוַולוֹקַה, היהלום שבכתר, והוא המטיר גשמי נקטר על עיני נתיניו.

     המלומדים קשרו כתרים של שבח לאופיו וכינוהו בשם 'המכלאה העשויה להכיל את פיל הגבורה', 'ערוגת הנדיבות' ו'מעון היופי הגברי'. והנה אף שהיה למלך כל מה שעשויה לחפוץ נפשו של אדם, העיבה דאגה אחת בעלת חשיבות רבה על אושרו: המלך טרם מצא כלה ראויה למעמדו ולמעלותיו.

     באחד הימים, בהיותו יגע מטרדות הממלכה, יצא המלך בחברת בני לוויה למסע צייד ביער. זוהר באדרתו הכחולה, חצה המלך עדרים של חזירי בר במטר בלתי פוסק של חצים מקשתו, כמו השמש העוטה את אדרת הרקיע הכחול וחוצה בקרניה את ענני החשיכה. בכוח העולה על כוחו של אַרְג'וּנַה, עצר בענן חיציו אריות כבירים שניערו לעומתו בזעם את רעמותיהם הזהובות, ובעוצמה השווה לזו של אִינְדְרַה, הטיל לארץ בחניתותיו קרנפים כבירים כמו הרים קצוצי כנפיים ביד אִינְדְרַה.

     ברגשת הצייד ביקש המלך לחדור עמוק יותר ויותר אל מעבה היער. בבעטו בחוזקה בעקביו בצלעות סוסו ובהצליפו בו בשוטו האיץ בו עוד ועוד. הסוס טרוף הכאב המפלח של בעיטות המלך והצלפות שוטו, דהר קדימה בדלגו על מהמורות ומכשולים ושטף במרוצה מהירה מן הרוח בנושאו את המלך כהרף עין עשרה מילין אל תוך עמקי היער, עד שהמלך איבד את חוש ההתמצאות ולא ידע עוד היכן הוא נמצא.

     כך התקדם המלך, אוחז במושכות סוסו, תועה בלב היער ומשוטט באפיסת כוחות ממקום למקום, כאשר לפתע נגלתה לעיניו בריכת מים רחבת ידים שכמו רמזה לו: "בואה, בואה, גש הלום!" בפרחי הלוטוס המניעים עליהם דמויי האצבעות מעלה מטה ברוח הקלה.

     המלך רכב לכיוון הבריכה, ירד מסוסו ובפרקו ממנו את אוכפו, הניח לו להתגלגל על האדמה ולחלץ את עצמותיו. אחר כך רחץ אותו במימי הבריכה ונתן לו ללגום ממימיה, ואז קשר אותו לעץ מצל והביא לו מעט עשבים יבשים לאוכלה. משכילה לטפל בסוסו, התרחץ בעצמו, הרווה צימאונו במי הבריכה וישב לנוח. הוא הניח למבטו לשוטט סביב סביב ונהנה מהשלווה האופפת אותו. ואז הבחין לפתע לא הרחק ממנו, למרגלות עץ אַסוֹקַה, בנערה מקסימה מקושטת בפרחי בר, לובשת חצאית נזירים פשוטה וטלואה, עשויה מקליפת עץ, ועמה בת לוויה. שערה היה אסוף לפקעת מקסימה והיא הדהימה את המלך ביופייה.

      המלך שנקלע לטווח חיציו הפרחוניים של אל האהבה, חשב לעצמו: 'מי יכולה להיות יעלת החן הזו? כלום האלה סַאוִויטְרִי היא אשר באה לרחוץ במי הבריכה, או שמא האלה הלבנה, דחויה בידי שׁיוַוה, מכה פה על חטאה ומבקשת לשוב ולזכות בחסדיו? ואולי אין היא אלא תמצית זוהרו של הירח אשר אחרי שוקעו בא לכאן על מנת להרהר בנדר שנדר? מוטב שאתקרב ואבהיר זאת.'

     כאשר ראתה הנערה את המלך המתקרב, שמטה מיד את זר הפרחים שאך זה החלה בשזירתו והביטה פעורת פה בדמותו הנאה כשהיא חושבת לעצמה: 'גבר כזה, ובמקום כזה בלב היער! מי יכול הוא להיות? האם מלאך הוא זה, או רוח מרוחות האוויר? דומה שדי במראהו כדי להשביע את רעבונן של עיני העולם כולו!'

     אך על אף הרהורים אלה, בהיותה נערה צנועת הליכות, כפתה עליה צניעותה לקום ממקום מושבה ולהתרחק משם כשהיא שולחת מבטים גנובים ומבוישים במלך. ועם זאת נעו רגליה באיטיות ובכבדות כאילו היו עשויות מעץ.

     המלך הדביקה ופנה אליה באדיבות ובעדינות: "לי, כעובר אורח הבא ממרחקים, עצם מראך הדומה למראה מלאך, כמוהו כקבלת פנים על כל גינוניה, אך האם מנהגם של נזירים הוא להימלט מפני אורחים?"

     שאלתו של המלך גרמה לבת לוויתה להיעצר ולהתיישב במקומה, ובעומדה מיד על כוונתו כיבדה אותו בכל הגינונים ההולמים אורח מלכותי. המלך שניצתה בו אש האהבה בכל עוזה, חקר את בת לוויתה בנימוס למוצאה ולייחוסה של הנערה:

     "אמרי לי, עלמה טובה, מהו הייחוס המשפחתי בר המזל המעטר את חייה של חברתך? מהן ההברות המרכיבות אותו, אשר כמוהן כטיפות נקטר הנופלות על אוזני גבר? על מה ולמה מתאכזרת היא ליופייה העדין המשול ליופיו של ניצן, ומחביאה אותו בדלות חיי נזירות במקום כה נידח?"

     לשאלותיו אלה השיבה לו בת הלוויה: "נערה זו היא בתם הרווקה של הקדוש הגדול קַאנְוַוה והנימפה השמימית מֵנַאקַה. שמה הוא אִינְדִיוַוארַאפְּרַבְּהַה, זוהר הלוטוס, והיא גודלה וחונכה כאן במנזרו של הקדוש. היא באה לכאן באישור אביה לרחוץ בשרה במי הבריכה. המנזר שהיא מתגוררת בו נמצא לא הרחק מכאן.

     בשומעו זאת נמלא לבו של המלך שמחה. הוא עלה על סוסו ורכב אל המנזר של קַאנְוַוה הקדוש כדי לבקש ממנו את בתו לאשה. כאשר הגיע לשם, ירד מסוסו והקפיד להשאירו קשור מחוץ לתחום המנזר. הוא צעד רגלי בשטח שהיה מאוכלס בנזירים הדומים לעצים במלבושיהם העשויים מקליפת עץ גסה, עד בואו אל הקדוש קַאנְוַוה שעוצמתו קרנה על הנזירים המתבודדים המקיפים אותו כמו הירח הזוהר באורו בינות לכוכבים.

     המלך קרב אליו וברך לשלום את כפות רגליו של החכם. לאחר שהוגשו לו מנחות האורחים, נח קמעא ואז פנה אליו הקדוש ואמר: "סַאנְדְרַאוַואטוֹקַה בני, האזן נא לדברי אשר אומר באוזניך למען טובתך שלך. אתה היודע עד כמה עצום פחד המוות שכל היצורים במחזור זה של גלגול נשמותיהם שרויים בו, מדוע זה אתה צד והורג ללא סיבה יצורים בישי מזל אלו. הבורא עיצב את החרב עבור הלוחם כדי שיגן על כל מי שמותקף. הקפד לקיים את החוק ולהפעיל את זרועותיך על ידי עקירת הקוצים הננעצים בממלכתך ומטרידים אותה. בקש לזכות בחסדיו ההפכפכים של הגורל על ידי כך שתניע לפעולה נכונה פילים, פרשים, קשתים ורגלים. הפק עונג מן המלוכה, היה נדיב במענקיך, הפץ תהילתך בקרב הארץ - נטוש את הצייד האכזרי והרצחני, בן שעשועיו של המוות. על מה ולמה תביא על עצמך מזל ביש במרדפים שהצייד וצידו כאחד מתעלמים בהם במידה שווה מן הכוונות הנעלות יותר? כלום אינך יודע מה עלה בגורלו של ראנדו?"

     המלך סַאנְדְרַאוַולוֹקַה האזין ביראת כבוד לדבריו של הקדוש. הוא קיבל בהכרת תודה את אזהרותיו והעריך את המתת הגדול שזכה לו בהאזינו לדבריו.

      "מורי ורבי" אמר לו "עתה מכיר אני בטעותי. חסד גדול עד מאוד עשית עמדי בהראותך לי את הדרך הנכונה. מכאן ואילך אמנע מצייד ואוחז בכלי נשקי רק על מנת להגן על אחי בני האדם מסכנת מוות!"

     "דבריך אלה נושאים רצון מלפני" אמר הקדוש "בקש ממני משאלה, ואני אמלאנה אם יהיה לאל ידי."

     המלך ידע כי לא תינתן לו הזדמנות הולמת יותר והוא השיב מיד: "אם נושא אני רצון מלפניך, הואל נא ותן לי את בתך, זוהר הלוטוס, לאשה."

     הקדוש נענה לבקשתו וכשחזרה בתו מן הרחצה ארס אותה למלך. טקס הנישואין התקיים זמן קצר אחר כך. הכלה הולבשה וקושטה בידי נשות הנזירים, והמלך העלה אותה על סוסו. נזירים מתייפחים ליוו אותם עד קצה תחומו של המנזר ושם נפרדו מבני הזוג לשלום.

     השמש שעייפה מלצפות ביום הארוך ורב המאורעות שעבר על המלך, שקעה מעבר לצוקים והלילה קרב לאיטו כמו פילגש חולת אהבה בעלת עיניים יוקדות המתגנבת למקום המפגש עם אהובה כשהיא עטויה גלימה כחולה כהה.

     מששקעה השמש נקרה על דרכו של המלך עץ אַסְוַואטַה שניצב על גדותיה של בריכה שמימיה צלולים כְּלִבּוֹ של איש ישר. לרגלי העץ הייתה חלקת דשא מוקפת מכל עבר בחומה סמיכה של ירק. הוא החליט לבלות שם את הלילה עם רעייתו הצעירה. הוא ירד מסוסו, הגיש לו שחת ומים ואחר כך ישב בשקט על חופה החולי של הבריכה בחברתה של בת הנזיר והתענג אתה על הרוח הקרירה הנושבת על פני חלקת המים. אחר כך פרש המלך לרגלי העץ מצע מעלי כותרת של פרחים והתייחד עם כלתו בחלקה החבויה מעין כל. באותו רגע עצמו הסיר הירח העולה את גלימת החשיכה מן הארץ בנושקו לפניו העורגים של המזרח. כל מחוזות הרקיע נשטפו בקרני אור מגששות ששפכו בעליצות  וללא בושה את אורן על הארץ.

     ובעת שהתגנבו קרני הירח מבעד לענפי המטפסים והענפים השזורים זה בזה והטילו אור מהבהב כמו מתוך מנורת שמן יקרת ערך, על חלקת הדשא שלרגלי העץ, נטל המלך את זוהר הלוטוס לזרועותיו והתענג עמה יחד על סעודת אהבה מלכותית מעלה ניחוחות תשוקה ומתובלת בתאווה של מעשה אהבה ראשון.

     הוא הסיר מעליה בזהירות את ביישנותה יחד עם רעלתה, נשך בשיניו את שפתה ותמימותה וחרת בציפורניו מחרוזת אבני אודם חדשות, נוצצות ככוכבים על שדיה, שדים שדמו לגבעות מצחו המוצקות של פיל צעיר. שוב ושוב נשק לשפתיה, לחייה ועיניה בלוגמו מהן את מעיינות הנעורים של יופייה. לילה של עדנה ואהבה עבר על המלך וכלתו, לילה שדמה בעיניהם לרגע אחד חטוף.

     משעלה עמוד השחר קם המלך ממצע כלולותיו ולאחר שמילא את פולחן דמדומי הבוקר כדת וכדין, התכוון לצאת לדרך עם כלתו כדי למצוא את הפמליה שהותיר מאחוריו בערב הקודם. זה היה הרגע שהשמש, בוערת בחימה ארגמנית, שלחה את חיצי אורה הראשונים להמית את שר הלילה, שפגע בלחייהן החינניות של בנות טיפוחיה, פרחי הלוטוס, ועתה משתש כוחו, התחבא באימה בחרכים ובסדקים של הר הזריחה.

     באותו רגע עצמו הופיעה לפתע בחלל האוויר מעל ראש המלך ורעייתו, כמו ענן שואג של יום הדין, שד מכת הברהמינים, שחור כולו מפיח וניצוצות בוקעים משערו. לראש השד הייתה עטרה עשויה מקרביים. שרוך הברהמין שלו נטווה משער אנוש. הוא נגס ובלע חתיכות גדולות של בשר אדם וקינח אותן בלגימות דם שלגם מתוך גולגולת של בן אנוש. מחלל פיו העטור ניבים חדים, בקע פרץ מבעית של צחוק שטני יחד עם נתזי דם. בקול שאגה פנה אל המלך: "בן בליעל! אני הוא שלהבת-חץ, שד מכת הברהמינים, ועץ זה הוא משכני. אפילו האלים אינם מעיזים להיכנס לנחלתי, ואילו אתה, לא זו בלבד שהשגת את גבולי, אף טינפת אותו בהתגוללך בו עם אשה. עתה מששבתי ממסעי הליליים ותפסתיך בקלקלתך, עתיד אתה לקצור את זרעי התנהגותך הפרועה! את לבך אתלוש מקרבך, שוטה מוכה אהב, ואת דמך אשתה לרוויה!"

     כשמוע המלך איומים נוראים אלה אחזו רעד, שכן ראה את עוצמתו של השד והבין כי הוא בלתי מנוצח. משפתח פיו להשיב לו היה מדברו בתכלית הנימוס: "סלח נא לי על הפשע שפשעתי לפניך בתמימות. שא פני ונהג בי כבאורח שמצא מקלט במעונך. אעשה את כל אשר תחפוץ כדי לרצותך. אביא לפניך קורבן אדם שישביע את רצונך במלואו, רק רחם עלי ושכך את כעסך."

     מענהו הכן של המלך הפיס את דעתו של השד והוא חשב לעצמו: 'מדוע לא? לא יקרה כל רע אם אקבל את הצעתו.' והוא פנה אל המלך ואמר לו: "אסלח לפשעך ואחון אותך אך ורק אם תמלא את התנאים שאטיל עליך. בעוד שבוע ימים יהיה עליך להעלות לפני לקורבן בחרבך שלך, ילד בן שבע שנים שיהיה בנו של ברהמין ושיקבל עליו מרצונו ליטול את מקומך. ילד זה חייב להיות נדיב לב ובעל שיקול דעת ואבחנה. בעת העלתו לקורבן יהיה על אביו ואמו לאחוז בידיו וברגליו ולרתקו אל האדמה. אם לא ימולאו תנאי אלה, אשמיד אותך ואת כל אשר לך!"

     המלך המבועת הסכים לתנאים והשד נגוז ונעלם. אומלל עלה המלך על סוסו יחד עם רעייתו ודהר משם בחפשו את בני לוויתו. 'אויה לי' חשב, 'נסחפתי כשוטה אחר תאוות הציד שלי והבאתי על עצמי שואת פתאום. כמוני כפאנדו... וכי כיצד אמצא קורבן אדם על פי תנאים אלה של השד? אך תחילה אשוב לעירי ואראה מה יביא עמו העתיד בכנפיו.'

     אלו היו המחשבות שחלפו בראשו של המלך בעת שחיפש את בני לוויתו. עד מהרה עלה בידו למוצאם ויחד עם חבר פרשיו ואשתו שב לעירו סיטראקוטה. עם שובו אל ממלכתו נערכו חגיגות גדולות לרגל נישואיו, והמלך הסתיר את צערו מעיני כל ואיך שהוא עבר עליו היום.

     למחרת היום קיבץ את יועציו למועצה סודית וסיפר להם את אשר ארע לו. אחד היועצים שהיה בעל שכל שנון, פנה אליו ואמר: "הוד מעלתך, אל נא תאמר נואש! אני אמצא עבורך את הקורבן המתאים ואביאו לפניך. עוד לא אפסו הפלאים מעל פני האדמה!"                                                                        

 

הילד שהקריב את עצמו

     המלך נרגע מעט, והיועץ החכם ציווה לצקת פסל זהב בדמותו של ילד בן שבע שנים. הוא קישט את אוזני הפסל בעדיים ואבני חן וציווה להסיעו במרכבה בכפרים ובעיירות בכל רחבי הממלכה, כאשר לפניה צועדים כרוזים מלווים במתופפים ומכריזים לקצב התופים את הדברים האלה: "אם ישנו בזה ילד בן שבע שנים המוכן לעזוב את חייו בגלגול הנוכחי ולמסרם לידיו של שד, ואם אביו ואמו לא זו בלבד שהם מסכימים למחווה נדיבת הלב של בנם, אלא אף מוכנים יהיו לאחוז במו ידיהם בכפות ידיו ורגליו בעת שחיטתו, יתן להם המלך פסל זהב זה המשובץ אבני חן ובנוסף לכך מאה כפרים כדי לפצותם על אובדנם!"

     באותה עת חי באחת הקהילות הברהמיניות שבממלכה ילד אחד בן שבע שנים שניחן במחשבה מעמיקה ובתווי פנים יפים להפליא. ילד זה שמע את דבריו של כרוז המלך. המידות שרכש ילד זה בגלגוליו הקודמים חלחלו דרכו והותירו בו, על אף גילו הצעיר, רצון נלהב להיטיב עם אחיו בני האדם, והוא היה התגשמות גלגול הקארמן הטוב שבאדם.

     ילד זה ניגש אל הכרוזים ואמר: "אני מוכן להקריב את חיי למען המלך. אבוא עמכם מיד לאחר שאספר זאת להורי ואקבל את הסכמתם."

     הכרוזים שמחו לשמע הדברים והתירו לו לגשת אל ביתו. הילד ניגש אל הוריו, שילב ידיו בתנוחת העתירה ואמר להם: "רצוני להקריב גוף בן חלוף זה לטובת אחי בני האדם. תנו לי את ברכתכם ואל תניחו לייסוריכם להתמשך כיון שאותיר לכם את דמותי בזהב מעוטר באבנים יקרות, כמו גם את השליטה במאה כפרים כפי שהבטיח המלך. במעשי זה אשיג שתי מטרות: אפטור עצמי מהתחייבותי לכם כבן ואשרת את טובת הכלל, ואילו אתם, מִשְּיִיתם עונייכם תוכלו להביא לעולם  בנים רבים נוספים."

     למשמע דבריו אלה השיבו לו ההורים בחימה לא מעטה: "העזבו אותך חושיך, בן? כיצד יתכן שתוציא דברים כאלה מפיך? מי האב שיתיר להרוג את בנו תמורת בצע כסף  ומי הילד שיציע את עצמו קורבן מרצון?"

     "לא" השיב הילד, "אין אני דובר בלהט שיגעון! האזינו היטב לדברי ולמשמעותם. גוף זה, נתעב מרגע לידתו, מלא שיקוצים וטומאה, משכן לייסורים, בודאי יתם ויכחד בקרוב, אך הזכות שיכול אדם להשיג באמצעות גופו היא הקרויה בפי החכמים מהות הקיום. ואיזו זכות יכולה להיות גדולה יותר מאשר הזכות לשרת את טובת העולם. מי שאין בו אהבה להוריו, מה התועלת שתצמח מגופו?"

     הילד שעמד על דעתו בתקיפות, הצליח במלים אלה לשכנע את הוריו הדואבים להסכים לרצונו. הוא שב אל אנשי המלך, נטל מהם את פסל הזהב והביאו להוריו. הוא הפקיד בידיהם גם את השליטה במאה כפרים. או אז פנה אל אנשי המלך וביקש כי יובילוהו עם הוריו אל המלך היושב בְּסִיטְרַאקוֹטָה.

     כאשר ראה המלך שַׁאנְדְּרָאוָואלוֹקָה. את הילד בעל הרצון הבלתי מעורער לעלות לקורבן מרצון שהיה לו לקמיע הגנה, שמח מאוד. הוא העלה אותו על גב פילו וליווה את הילד המקושט והמשוח על פי כל כללי הטקס אל מקום משכנו של השד.

     משהגיע למקום, התווה כהן החצר של המלך מעגל קסמים בצלו של עץ האסוואטה והקריב מנחה בוערת. השד הברהמיני, שלהבת-חץ, הופיע אז גועה בשאגת צחוק, מדקלם פסוקים מן הוודות, שיכור מאדיו הסמיכים של הדם. דמותו המבעיתה הטילה צללים קודרים על הנאספים. המלך שַׁאנְדְּרָאוָואלוֹקָה השתחווה לפניו עמוקות ואמר: "מורי ורבי, היום הוא היום השביעי והנה הבאתי לפניך את קורבן האדם שביקשת. קבל נא ברחמיך קורבן זה בטקס ההולם!"

     השד סקר את הילד הברהמין וליקק טיפת דם משפתיו, בעוד שלבו של הילד הטהור נמלא שמחה. "מי יתן והזכות שאקנה בהקרבת גופי זה לא תביאני לשמים או לשחרור מוחלט במקום שעזרה לזולת לא ידועה בו. מי יתן ואיולד בגוף חדש כדי שאמשיך ואעזור לאחי בני האדם!" ובעוד הוא מבטא בשפתיו משאלה זו, נמלאו השמים במרכבות שמימיות של המוני אלים אשר המטירו עליו גשם פרחים ממרומים.

     הילד הובא לפני השד. אמו אחזה בזרועותיו ואביו ברגליו. המלך שלף את חרבו כדי לשוחטו וברגע זה פרץ הילד בצחוק גדול עד שכל הנאספים סביבו, והשד בכללם, אחזם תימהון והם קפאו על מקומם, ואז, בהביטם בהשתאות בפניו, כרעו אפים ארצה.

 

     משסיים השד את סיפורו המעניין והמאלף, פנה שוב אל המלך טְרִיוִיקְרָמָאסְנָה ושאל: "אמור לי עתה, הוד מלכותו, מה הייתה הסיבה לכך שהילד צחק בנסיבות שכאלה, נוכח פני המוות עצמו? שאלה זו מעוררת את סקרנותי. אם לא תשיב לשאלתי בעוד אתה יודע את התשובה, יתפוצץ ראשך למאה חלקים!"

      והמלך השיב לשד: "שמע ואפרש לך את הכוונה הטמונה בצחוקו של הילד. יצור חלש בהיותו נתון לסכנה מתחיל לבכות ולבקש את עזרת אביו ואמו. אם הוריו אינם בין החיים, על המלך ליטול את מקומם בתוקף תפקידו כמגן המדוכאים, ואם גם המלך נעדר, תסכון לכך כל סמכות אלוהית המצויה בהישג ידו. והנה, לילד היו כל אלה סביבו, אך כולם פעלו באורח שונה מן הצפוי: אביו ואמו אחזו בידיו וברגליו כי חמדו את הממון. המלך עמד לשחטו כדי להציל את עצמו מיד השד, ואילו הכוח שייצג את הסמכות האלוהית שבהישג ידו - השד הברהמיני - עמד לבולעו.

     וכי יש מהתלה גדולה מזו של בני אדם המולכים שולל על ידי גוף בן חלוף, חסר מהות ומעונה על ידי כאב וצער? במקום שאפילו ברהמה, אינדרה, וישנו ושיווה וכל יתר האלים נחותי הדרגה עתידים למות, הציגו בני האדם הצגה של אחיזת עיניים, הצגה של אשליית הנצחיות של גופיהם, ובהיותו עד להולכת השולל העצמית הבלתי תאמן שלהם וביודעו כי סופו שלו מובטח, צחק הילד הברהמיני בתמהון ובאושר."

     כאשר סיים המלך את דבריו, נעלם השד מכתפו, ובהיותו בלתי נראה הודות לכשפיו, שב למקום משכנו על העץ. המלך לא היסס לרגע. הוא חזר על עקבותיו במהירות ובא שוב אל העץ. אכן, לבו של אדם דגול שליו הוא כמעמקי האוקיינוס; המלך הוריד את הגופה מעל העץ והעמיסה על כתפו ובעת שצעד צפונה, שב השד ודיבר: "הוד מלכותך, אתה אדם טוב ואיש דגול. האזן על כן לסיפור הבלתי רגיל שאספר באוזניך:"

 

החידה הבלתי פתורה

     היה פעם מלך בדרום הארץ, ראש וראשון לכל שליטי הצדק. למלך הזה היו יותר מדי קרובי משפחה. שמו של המלך היה דְּהָארְמָה, ורעייתו, אשר באה מִמָּאלַוָוה, הייתה מיוחסת מאוד, נזר לכל הגבירות היפיפיות. המלכה שנקראה שָׁאנְדְרָאוַוטִי, הביאה לעולם בת אחת ויחידה, ושמה של אותה בת, לָאוַונִיָאוַוטִי - היפה - אכן היה יאה לה.

     כאשר הגיעה הנערה לפרקה נפל דבר בממלכה: שארי בשרו של המלך שחרשו עליו מזימות, הדיחו אותו מכיסאו וחילקו ביניהם את הממלכה. המלך נאלץ לנוס על נפשו. באישון לילה עזב את הארמון עם רעייתו ובתו בשאתו עמו אוצר אבני חן שנותרו לו לפליטה במקום חבוי. הוא החליט למצוא מחסה אצל אבי אשתו בְּמָאלַוָוה. הלילה ירד עליהם סמוך לרכסיהם המיוערים של הרי וִינְדְּיָה.

     כל הלילה צעדו בהרים ועם עלות השחר נכנסו המלך ובני לוויתו אל תחום היער כשהם מותירים אחריהם את בת לוויתם הנאמנה, החשיכה, מתייפחת בקולות רכים. השמש טיפסה ועלתה על צוק הזריחה, מתחה זרועותיה ורמזה למלך בחמימות שיזהר מלהיכנס אל היער השורץ שודדים. אך המלך לא שעה לאזהרותיה. פצוע מלהביו החדים של עשב הַקּוּסָה, קרוע סוליות מן הקוצים החדים, התנהל בכבדות עם משפחתו עמוק יותר ויותר ביער עד שהגיע אל מעוזם של שבטי הביל - מצודה הומה אנשי חמס הנוטלים מאחיהם, בני אדם חפים מפשע, את חייהם ורכושם. הייתה זו מצודת המוות בהתגלמותו ודרכי הגישה אליה נשמרו בידי ידידי המוות.

     משאך הבחינו בזרים המתקרבים, פרצה סיעה של אנשי השבט מתוך המצודה כשהם מזוינים בכלי נשק רבים והסתערה לעברם. בראותו אותם מתקרבים אמר המלך דְּהָארְמָה לרעייתו ולבתו: "מהרנה והתחבאנה בתוך הסבך בטרם יניחו הברברים הללו את ידיהם עליכן!"

     מוכת אימה נסה המלכה על נפשה עם בתה לָאוָונְיָאוַואטִי. השתים נעלמו בסבך בעוד המלך, מזוין בחרבו, קשתו ומגינו, נותר שם לבדו לקדם את פני אנשי השבט המסתערים לעברו. רבים מן השודדים נפלו שדודים מגשם החצים שהמטיר עליהם המלך מקשתו וממכות החרב שבידו. כשראה מנהיג השודדים כי קצרה ידם של אנשיו להתגבר על המלך, הזעיק לעזרה את כל אנשי המצודה ובכוחות משותפים עלה בידם להביסו. המלך נפל לארץ במגן מעוך, וראש השבט הנחית עליו את מכת המוות בחרבו. האספסוף השחור עזב את המקום עם אבני החן ששדדו מן המלך, והמלכה שצפתה בזוועה במתרחש ממקום מחבואה, נסה משם עם בתה הרחק למעמקי היער.

     בצהרי היום כאשר הצל, חרוך בשמש היוקדת, מוצא מחסה עם עוברי האורח לרגלי עצים קרירי עלווה, ישבה המלכה מוכת הצער עם בתה על גדות בריכת מים עטורה פרחי לוטוס ומיררה בבכי.

     באותה שעה עצמה רכבו בדרך אציל אחד בשם שַׁאנְדָאסִימְהָה בחברת בנו סִימְהָאפָּארָאקְרַאמָה בדרכם לצייד. כשגילה האב את שתי שורות העקבות בחול, אמר לבנו: "אלה הם עקבות נאות ומבטיחות של שתי נשים. הבה ונעקוב אחריהן ואם נמצא אותן תיקח לך לאשה את זו שתמצא חן בעיניך."

     "אני מעדיף את בעלת הרגליים הקטנות יותר." השיב הבן, "מובטחני שהיא צעירה ותהיה לי כלה ראויה. בעלת העקבות הגדולות יותר, מן הסתם מבוגרת יותר ותוכל להיות זיווג הולם עבורך."

     "מה השטויות הללו שפיך דובר?!" אמר שַׁאנְדָאסִימְהָה, "אמך אך זה עלתה לשמים! האם זה מה שדרוש לי עכשיו לאחר שאיבדתי אשה כה טובה."

     "אל תדבר כך, אבי. ביתו של איש משפחה ריקן הוא בלי אשה! כלום אינך מכיר את משל החכמה של מוּלָאדֶוָוה:

          מעון ללא אשה נאה,

          ישבן ואף שדים מוצקים לה -

          הליכות ביתה צופה,

          ממתינה לבעלה השב מדרך,

          כמוהו כבית-כלא בלא מנעול וכבל -

          רק שוטים ידורו בו, יחלוף יומם כהבל!

     בי נשבעתי - אקולל במוות אם לא תיקח לך לרעייה את האשה האחרת, אבי!"

     שַׁאנְדָאסִימְהָה נענה לו והשניים המשיכו ללכת אחר העקבות. לבסוף הגיעו האב ובנו אל עץ האסוקה הצומח על יד הבריכה ושם גילו את המלכה שַׁאנְדְּרָאוַוטִי עם בתה. המלכה הייתה כהת עור ועם עיטורי הפנינים שעליה דמתה לקטיפת הלילה השחור נקוד כוכבים ומואר על ידי אור הסהר הבהיר של בתה.

     האב ובנו התקרבו אל השתים והביטו בהן בסקרנות. האם המפוחדת קמה רועדת ממקום מושבה בחושבה אותם לשודדים.

     "הרגעי, גברתי. לא נפגע בך לרעה! מגלימותיך היפות ועדייך הנאים אני מסיק כי נוטלות אתן חלק במסע צייד. לא כן?"

     השתים לא השיבו לשאלתו של האב, וְשַׁאנְדָאסִימְהָה ירד מסוסו, ניגש אליהן והמשיך: "מדוע אתן כה חוששות? הלכנו בעקבותיכן ובאנו לכאן עם הכוונות הטהורות והנאצלות ביותר. הסירו חשש מלבכן ואל תחשדו בנו. אמרי לי , גברתי, מי אתן? כלום הנכן התשוקה והאושר הבאים לבכות ביער זה את מותו של אל האהבה שנשרף באש עינו השלישית של שיווה? למה זה חדרתן למעמקיו של יער שכוח אל זה? הדר פניכן ומלבושיכן תואמים יותר חדר משכב מפואר בבית אחוזה מכובד. מדוע מכתתות אתן את רגליכן באדמת קוצים זו בעת שיאה להן שיפונקו בידי עלמות יפיפיות. מחשבתנו מוטרדת בראותנו פלא זה: האבק הנסחף עם הרוח ונוחת על פניכן אינו פוגע לרעה בעדינות עורכן והשמש העזה החורכת אותנו בקנאות, מלטפת בחדווה את גופיכן הענוגים כפרחים. ספרי לנו את סיפורך כדי להשקיט את לבנו הסוער, כי נבצר ממנו להבין מה מעשיכן כאן ביער שורץ חיות טרף."

     לשמע דבריו האדיבים של שַׁאנְדָאסִימְהָה נאנחה המלכה בקול ואז בלשון רכה, חדורת פחד ובושה ספרה את ספורה.

     כאשר הבין האציל כי השתיים, האם ובתה, נותרו ללא מגן ומושיע, הרגיע אותן והוסיף לדבר על לבן עד שכבש אותו במלותיו העדינות. הוא נטל את שתי הנשים תחת חסותו, הרכיב אותן על הסוס של בנו ועל סוסו שלו והובילן לאחוזתו המפוארת. שַׁאנְדְרָאוַואטִי המלכה חשה כאילו הועתקה אל תוך קיום חדש. היא נצמדה למצילה בחוסר אונים. וכי מה יכולה לעשות אשה אשר איבדה את מגינה ונקלעה לתנאים קשים  בארץ זרה לה?

     עד מהרה התברר שהרגלים הקטנות יותר שייכות דווקא לאם וכך קרה שהבן נישא לאם בעוד שאביו נשא לאשה את הנסיכה לָאוַואנִיָאוַואטִי בעלת הרגליים הגדולות יותר כיוון שזה מה שנדרו לעשות בעת שהבחינו בעקבות הגדולות והקטנות ביער ואיך יוכלו להפר את נדרם?

     כך בגלל טעות בזיהוי העקבות נשאו אב ובנו בת ואמה לנשים; האם הפכה לבתה החורגת של בתה והבת לאמה החורגת של אמה. השנים נקפו והשתים הביאו בנים ובנות לעולם ועם הזמן ילדו גם הללו ילדים.

     זהו סיפור המעשה שארע לְשַׁאנְדָאסִימְהָה וּלְסִימְהָאפַּארָאקְרַאמָה, אשר לקחו להם לנשים את הנסיכה  לָאוַואנְיָאוַואטִי ואת המלכה שַׁאנְדְּרָאוַואטִי.

 

     משסיים השד את סיפורו זה בעוד המלך פוסע בדרכו צפונה, פנה השד אל המלך ושאל אותו שוב: "אמור לי, אדוני המלך, אם יודע אתה את התשובה: מהם בדיוק יחסי הקרבה המשפחתיים בין הצאצאים שנולדו בשתי המשפחות לאם ובתה מן הבן ואביו? הקללה הישנה תכה בך אם יודע אתה את התשובה ומסרב לאומרה בקול!"

   המלך חשב על כך רבות, אך לא עלה בידו למצוא את התשובה והוא המשיך דרכו בשתיקה. השד היושב בתוך הגוויה חייך לעצמו וחשב: 'המלך אינו מצליח לענות על חידה יוצאת דופן זו והוא ממשיך בשמחה בדרכו בפסיעות זריזות. לא אוכל להוליך עוד שולל איש אציל נפש זה, אך אותו פושט יד רב מזימות בודאי לא יחדל ממשחקו עמנו מסיבה זו... עלי ליזום תחבולה שתאפשר לי להוליך שולל פושט יד מרושע זה ולהעניק את הישגיו למלך הטהור הראוי להם.'

     השד פנה אז בדברים אל המלך: "הוד מעלתך, אתה בודאי עייף מלשוטט הלוך ושוב באדמת השרפות המבעיתה בשחור הלילה האפל ועם זאת אתה שוקט ובוטח ואינך מהסס לרגע! שלוותך ועוז רוחך הבלתי רגילים נושאים חן מלפני. אתה יכול לשאת את הגוויה ליעדה ואני אפרד ממנה. אך האזן בתשומת לב לעצתי ולטובתך שלך נהג על פיה. פושט היד הנזיר שלמענו נושא אתה גוויה זו ינסה להעלות אותי בקרוב ולערוך פולחן לכבודי ואז ינסה בן הבליעל להקריב אותך. הוא יפנה אליך בבקשה: 'השתטח נא על הארץ באופן שכל שמונת אבריך יגעו באדמה.' ואז יהיה עליך להשיב: 'הראה לי קודם כל איך לעשות זאת כדי שאעשה זאת כראוי.' הוא ישליך את עצמו על הארץ בכדי להדגים לך את התנוחה הנכונה ואז עליך לכרות את ראשו בחרבך. זאת עליך לעשות כדי שאתה עצמך תזכה בגמול שהוא חפץ להשיג עבור עצמו - הריבונות על רוחות האוויר. הקרב אותו ומלוך בארץ, שכן אם לא תעשה זאת יקריב הוא אותך. זו הסיבה לכך שהצקתי לך כל הלילה הזה. מי יתן וההצלחה תשרה במעשיך!" ובהשמיעו הזהרה זו עזב השד את הגוויה המונחת על כתפו של המלך.

     המלך הרהר בדבריו של השד. הוא נוכח לדעת כי פושט היד קְשַׁאנְטִיסִילָה הוא נזיר רשע המנסה להוליך אותו שולל. ברגש הקלה המשיך בדרכו עד בואו אל עץ הוואטה.

     כאשר הגיע המלך טְרִיוִיקְרָאמָאסֶנָה אל העץ, מצא את פושט היד ממתין לו כשהוא צופה במורד השביל המוביל אל אדמת השריפות, שבאותו לילה של הירח החדש היה אפוף אפילה מבעיתה.

     על האדמה הרוויה בדם סימן כבר המכשף מעגל קסמים באבקה לבנה עשויה מעצמות טחונות וסביבה העמיד קנקנים מלאים בדם במקומות המתאימים. המעגל הואר במנורות ששומן אדם בער בהן. לצדו הייתה מדורה בוערת שמנחה נשפכה לתוכה ובקרבת מקום היו מנחות נוספות שנדרשו לפולחן המיועד.

     המלך התקרב וכאשר ראה פושט היד כי הוא מביא אתו את הגוויה, התרומם בשמחה ופנה אל המלך בדברי שבח:

     "מהרג'ה! אתה גמלת אתי חסד ובצעת את הדבר שהיה כמעט בלתי אפשרי. וכי מה לך, נסיך אדיר שכמוך ולעניינים אפלים כאלה בשעת לילה זו ובמקום מחריד זה? אכן לא לשווא כינו אותך הדגול במלכים, כיוון שמלתך היא בגדר הבטחה הראויה לאמון ובלתי ניתנת לערעור. אתה פעלת למען השגת מטרתו של הזולת תוך התעלמות מוחלטת מרווחתך שלך. זהו הדבר המכונה בפי החכמים 'גדולתו האמיתית של הדגול' - לא להסס למען קיום הבטחה גם אם מסכן אתה בכך את חייך שלך!"

     תוך כדי דיבור, הוריד הנזיר, אשר חשב כי מטרתו הושגה, את הגופה מכתפו של המלך. הוא רחץ אותה, סך אותה במשחות, קישט אותה בפרחים והניחה בתוך המעגל. זמן מה ניצב על יד הגוויה, מרוח באפר לבן, עונד שרוך ברהמינים עשוי משער אדם ועוטה לגופו את תכריכי הגוף המת כשהוא שקוע בהגות עמוקה. בכוח כשפיו זימן לשם את השד הטוב וכפה עליו להיכנס אל תוך הגוויה ואז החל בטקס הפולחן. ראשית הגיש את מנחת האורח הנתונה בתוך גולגולת ששיניה מושלמות - זר פרחים ומנחה ריחנית, שתי עיניים אנושיות כקטורת ומנחת בשר אדם. כאשר סיים את מעשיו פנה אל המלך העומד לצדו ואמר לו:

     "הוד מעלתך, הטל עצמך על הארץ והשתטח כיאות לפני המכשף הריבון הנוכח בזה כשאתה נוגע בכל שמונת האיברים באדמה והוא יעניק לך ברוב חסדו את כל אשר חפץ הנך להשיג."

     המלך, שזכר את אזהרתו של השד השיב: "מורי, אינני יודע כיצד לעשות זאת כראוי. הדגם לי את התנוחה הנכונה ואני אחזור עליה."

     פושט היד כרע על הארץ כדי להדגים בפניו את התנוחה ובאותו רגע שלף המלך את חרבו והסיר את ראשו מעליו באבחה אחת. הוא קרע את לוטוס לבו מחזהו והגיש את הלב והראש לשד. המוני רוחות בלתי נראות המו סביבו בהתרגשות והשד נשא את דבריו מתוך גווית המת: "אדוני, הריבונות על רוחות האוויר, ריבונות שהנזיר חמד אותה, תהיה שלך בעת שתסיים את שלטונך המלכותי עלי אדמות. אני גרמתי לך יסורים, על כן אתן לך להביע משאלה כרצונך!"

     על דברים אלה השיב המלך: "איזו משאלה עוד אוכל לבקש עתה שהנני מרוצה? אך כדי שלא יהיו דבריך חסרי משמעות, אבקש ממך אך זאת: מי יתן ועשרים וארבעה הסיפורים הנפלאים והמשמחים שספרת לי, וגם סיפור אחרון זה, סיפורי וסיפורך שלך, יתקיימו בקרב הארץ, יהיו ידועים לכל ויזכו להערכת נצח!"

     "כן יהי!" אמר השד והוסיף: "האזן נא המלך: עשרים וארבעה הסיפורים הראשונים וסיפור הסיום יתפרסמו על פני הארץ ויזכו להוקרה כסיפורי השד והם גם יעניקו זכות: כל הקורא בתשומת לב ולו גם שורה אחת משורותיהם וכל המאזין להם ישוחרר מכל קללה, ובכל מקום שסיפורים אלה יוכרו ויוערכו, לא יכון שלטונם של אוכלי אדם ושדים, מפלצות ומכשפים!"

     משסיים את דבריו עזב השד באמצעי קסם את הגוויה ופנה אל מחוז חפצו. או אז הופיע האל שיווה עם יתר האלים ודיבר ברוב חסדו אל המלך: "יפה פעלת, בני! טוב עשית שהרגת את הנזיר המדומה אשר חפץ לשלוט בכוח על ממלכת רוחות האוויר. מראש בראתי אותך כחלק מעצמי, כמלך וִיקְרָאמָאדִיטְיָיה על מנת שתביס את השדים שהתגלגלו בדמות ברברים. לתכלית זו יצרתי אותך בגלגול זה כמלך הלוחם טְרִיוִיקְרָאמָסֶנָה. כשתסיים את שלטונך על כל הארץ האיים והעולמות התחתונים, תהפוך גם לריבון רוחות האוויר. זמן רב תהנה מתענוגות שמימיים, אך יבוא יום שתאבד את עניינך בהם ותפנה להם עורף מיוזמתך ובסופו של דבר תתאחד עמי. קבל מידי חרב זו שאין להביסה ובאמצעותה תשיג את כל אשר תחפוץ!"

     האל מסר למלך את חרב הקסמים ונעלם בתוך גשם של פרחים. משנוכח המלך כי המעשה הושלם כולו וכי הלילה חלף, חזר לעירו פְּרָאטִישְׁטְהַאנָה והתקבל שם בכבוד על ידי נתיניו, שמעשי גבורותיו הליליים נודעו להם, בחגיגות וקבלת פנים שנמשכו זמן רב. המלך העביר את יומו בטבילות, מתן צדקה לעניים, טקסי פולחן לבת ההרים, ריקודים ושירים. חלפו אך שנים אחדות והמלך, בסיוע חרבו של שיווה, כמו גם באומץ לבו שלו, פרש את שלטונו המוחלט על כל הארץ, האיים והעולמות התחתונים, ולאחר שנהנה במצוות שיווה זמן רב משליטתו ברוחות האוויר, התאחד לבסוף עם האל עצמו וגורלו נשלם ונחתם.