סיפורי עם חזרה לתפריט סיפורי עם
הגעת
לדף ישן של אתר מס"ע – המרכז לסיפורי עם ולפולקלור. כדי להגיע לדף הבית של
האתר החדש הקש על:
|
סיפורי עם אינדיאניים מצפון אמריקה ומדרומה
מפלי מולטנומה
לפני שנים רבות היה למנהיג עם
הַמּוּלְטְנוֹמָה בת צעירה יפת תואר. היא הייתה יקרה במיוחד לאביה כיוון שאיבד את
כל בניו בקרבות והיה עתה אדם זקן. הוא בחר לה חתן בתשומת לב יתרה - איש צעיר שנמנה
על שכניו, עם הַקְּלַטְסוֹפּ.
למסיבת הכלולות באו אנשים רבים משבטי
קולומביה התחתונה ודרומה לה. מסיבת הכלולות נמשכה כמה ימים. התקיימו תחרויות שחיה
ותחרויות דוגיות בנהר, כמו גם קליעה בקשתות וחיצים, מרוצי סוסים, ריקודים וחגיגות.
ההמון כולו צהל ושמח כיוון שהן הנערה והן הלוחם הצעיר היו אהובים על בני עמם.
אך ללא התרעה מוקדמת הפך אושרם לעצב. מחלה
פרצה בכפר. ילדים ואנשים צעירים היו הקורבנות הראשונים; אחריהם חלו גם אנשים חזקים
ומתו תוך יום. נהי הנשים נשמע בכל רחבי כפר הַמּוּלְטְנוֹמָה ומחנות האורחים.
"הרוח הגדולה כועסת עלינו!" אמרו
האנשים איש לרעהו. המנהיג הראשי קרא את הזקנים והלוחמים להתייעצות ושאל אותם בכובד
ראש: "מה נוכל לעשות על מנת לרכך את זעמן של הרוחות הגדולות?"
שקט השתרר בעקבות שאלתו. לבסוף קם אחד מאנשי
הרפואה הזקנים ואמר: "אין דבר שנוכל לעשותו. אם רצונה של הרוח הגדולה הוא
שנמות, אזי עלינו לפגוש את מותנו באומץ לב. בני הַמּוּלְטְנוֹמָה היו תמיד אנשים
אמיצים.
יתר חברי המועצה נדו בראשיהם לאות הסכמה,
כולם חוץ מאחד, איש הרפואה הזקן ביותר. הוא לא נטל חלק בטקס הכלולות ובמשחקים, אך
הוא הגיע מן ההרים כאשר קרא לו המנהיג. הוא התרומם ממקומו ובהישענו על מקלו דיבר
אל המועצה. קולו היה נמוך וחלש.
"אני אדם זקן מאוד, ידידי; חייתי זמן
ארוך ארוך. עכשיו תדעו מדוע. אספר לכם את הסוד שסיפר לי אבי. הוא היה איש רפואה
גדול של הַמּוּלְטְנוֹמָה קייצים רבים ושלגים רבים בעבר.
בהיותו אדם זקן סיפר לי שכאשר אזקין אנוכי
תשלח הרוח הגדולה מחלה אל אנשינו. כולם ימותו, אמר, אלא אם כן יובא קורבן לרוח
הגדולה. נערה תמה וטהורה מקרב השבט, בת למנהיג, צריכה לתת את חייה עבור בני עמה;
עליה ללכת אל הצוק הגבוה המתנשא מעל הנהר הגדול ולהשליך עצמה על הסלע שמתחת. אם
תעשה זאת, תרפה מאתנו המחלה מיד."
אחר כך הוסיף האיש הזקן: "אני סיימתי
את דברי. הסוד של אבותי נאמר. עכשיו יכול אני למות בשלום."
הגה לא נשמע כאשר התיישב איש הרפואה הזקן.
לבסוף זקף המנהיג את ראשו: "קראו לכל הנערות שאבותיהן או סביהן היו
מנהיגים."
עד מהרה ניצבו בפניו תריסר נערות וביניהן גם
בתו האהובה. המנהיג מסר להן את תוכן דבריו של איש הרפואה הזקן והוסיף: "אני
מאמין שדבריו הם דברי אמת."
אחר כך פנה לאנשי הרפואה שלו וללוחמיו:
"אמרו לאנשינו לפגוש את המוות באומץ לב. שום נערה לא תתבקש להקריב את עצמה.
הפגישה הסתיימה."
המחלה לא עזבה את הכפר ואנשים רבים נוספים
מתו. בתו של המנהיג תהתה מדי פעם אם היא זו שעליה מוטל למסור את חייה לרוח הגדולה,
אך היא אהבה את הלוחם הצעיר; היא רצתה לחיות.
ימים אחדים אחר כך ראתה את המחלה על פניו של
אהובה. עתה ידעה מה עליה לעשות. היא הצנה את פניו הלוהטים מחום, טיפלה בו ברכות
והניחה קערת מים ליד משכבו. אחר כך יצאה בחשאי לדרכה מבלי לומר דבר לאיש.
כל הלילה והיום שלמחרת צעדה בנתיב המוביל אל
הנהר הגדול. לעת השקיעה הגיעה אל שפתו של הצוק הנשקף אל המים. רגעים אחדים ניצבה
שם בשקט צופה אל המשוננים סלעים שמתחת, ואז הפנתה פניה אל השמים והניפה את
זרועותיה. היא דיברה בקול רם אל הרוח הגדולה:
"את כועסת על בני עמי. האם תעבירי
מעליהם את המחלה אם אתן לך את חיי? רק אהבה, שלום וטוהר בלבבי. אם תקבלי אותי
כקורבן עבור עמי, תני לי אות בשמים; הראי לי כי מותי לא יהיה לשווא וכי המחלה
תחלוף במהרה."
באותו רגע עצמו נגלה לעיניה הירח הבוקע מעל
צמרות האילנות שעל גדת הנהר. זה היה האות. היא עצמה את עיניה וקפצה מן הצוק.
למחרת בבוקר קמו כל האנשים אשר חשבו כי זה
לילם האחרון, כשהם בריאים וחזקים. הם היו מלאי שמחה. שוב נשמעו קולות צחוק בכפר
ובמחנות האורחים.
לפתע שאל מישהו: "מה גרם למחלה לחלוף?
האם אחת מן הנערות...?"
שוב קרא המנהיג את הבנות והנכדות של כל
המנהיגים להתייצב לפניו. בפעם הזאת נעדרה אחת מהן. לוחם הקלטסופ הצעיר מיהר ללכת
בשביל המוביל לנהר הגדול. אחרים הלכו בעקבותיו. על הסלעים מתחת לצוק הגבוה מצאו את
הנערה שכולם אהבו. הם קברו אותה שם.
ואז התפלל אביה אל הרוח הגדולה: "תני
לנו אות כי רוחה של בתי התקבלה בסבר פנים יפות בארץ הרוחות."
כמעט מיד נשמע קול שכשוך מים מלמעלה. כל
האנשים הפנו מבטם למעלה אל הצוק. זרם מים כסופים לבנים התגלגל מראש הצוק ונשבר
לרסיסים שריחפו מטה כערפל ונפלו לרגליהם. הזרם המשיך לצנוח מטה במפל נהדר וגבוה.
קייצים רבים זרמו המים הלבנים ונטפו מראש
הצוק את הבריכה שמתחת. בזמן החורף באה רוחה של הנערה האמיצה והיפה לראות את המפל.
לבושה בלבן, ניצבת היא בין העצים לצד מפלי מוּלְטְנוֹמָה. משם היא מתבוננת אל
המקום שהקריבה בו את קורבנה הגדול, הקורבן שהציל את אהובה ועמה ממוות.
________________________
אגדת החליל
ובכן, אתם מכירים את החלילים שלנו, הקשבתם
לצליליהם וראיתם כמה יפים הם. החליל הזה שלנו, הַסִּיוֹטַנְקָה, נועד לסוג מוסיקה
אחד ויחיד - מוסיקת אהבה. בימים שמכבר היו גברים יושבים לבדם, אפשר נשענים במקום
נסתר אל גזעו של עץ, בלתי נראים בחשכת הלילה ומשמיעים את נעימותיהם המיוחדות להם,
את שירי החיזור.
אנחנו, האינדיאנים, ביישנים. גם אם היה זה
לוחם שכבר התנסה בקרב וגבר על אויביו, בקושי אזר הוא אומץ לפנות בדברים אל
וִינְצִ'ינְצַ'לָה יפת תואר - נערה שהתאהב בה. יותר מכך, לא היה מקום שאיש צעיר
ונערה יוכלו להתבודד בתוך הכפר. הַטִּיפִּי המשפחתי היה תמיד הומה אדם ובאופן רגיל
לא יכולת סתם כך לצאת אל מחוץ לכפר יד ביד עם נערתך. הליכה יד ביד אינה ממנהגינו
וגם אם הייתה, שם מחוץ לכפר בערבות העשב הגבוה והשיחים עלול היית להינגח על ידי
בופלו, להיקלע למלתעותיו של דוב גריזלי או ליפול שדוד מן הטומהוק של בן שבט הפואני,
או להיתפס על ידי הַמִּילָה הַנְסְקָה, הסכינים הארוכים, כלומר אנשי חיל הפרשים של
ארה"ב.
הסיכוי היחיד לפגוש את הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה
שלך היה לחכות לה עם ערוב היום בעת שהנשים יורדות אל הנהר למלא במים את נאדות העור
שלהן. כאשר הגיעה לבסוף אותה נערה ששמת עליה עין, אל הנהר או המעיין, היית צץ
מאחורי קבוצת שיחים ועומד כך שתוכל לראות אותך וזה היה פחות או יותר כל מה שיכולת
לעשות כדי להראות לה שאתה מתעניין בה, לעמוד שם מגחך, להשפיל עיניך אל המוקסינים
שלך ואולי לגרד את האוזן. הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה, גם היא לא עשתה הרבה יותר מכך.
היא הייתה מסמיקה, מצחקקת, אולי זורקת בך מבט פראי. אם היא חיבבה אותך, הדרך
היחידה עבורה לידע אותך לכך הייתה למלא את כלי המים בלי להיחפז ותוך כדי כך להעיף
בך מבט גנוב מעבר לכתפה.
החלילים אם כך עשו את כל השיחה. בלילה
בשוכבה על גלימת הבופלו שלה בטיפי של הוריה, הייתה הנערה שומעת את הצלילים ההומים
הבוכיים של הַסִּיוֹטַנְקָה. על פי צורת המנגינה הייתה היא יודעת כי אהובה הוא זה
המשוטט בקרבת מקום ואם רפואת הַאַיָּל הייתה עזה מאוד בקרבו וגם בקרבה, הייתה היא
מתגנבת בחשאי החוצה לעקוב אחר הקול ולפגוש אותו מבלי שאיש יבחין בדבר.
החליל עשוי תמיד מעץ ארז. בצורתו מזכיר הוא
צוואר ארוך המסתיים במקור של ציפור עם מקור פתוח. הקולות בוקעים מן המקור. וכאן
מתחילה האגדה שלנו, האגדה המספרת כיצד רכשו בני הַלָּקוֹטָה את החליל.
פעם, לפני דורות רבים היו לאנשים תופים
ורעשני דלעת, אבל לא חלילים. באותם ימים רחוקים יצא אדם צעיר לצייד. הבשר היה
בצמצום והאנשים במחנה היו רעבים. הוא גילה עקבות של אַיָּל ועקב אחריו זמן רב.
הַאַיָּל, פיקח ומהיר הוא זה שבידו קסם האהבה. אם יש ברשותו של אדם רפואת אַיָּל,
הנערה שהוא מחבב אינה יכולה לעמוד בפני קסמו והיא ישנה אתו. הוא גם יהיה לצייד בר
מזל. לאיש הצעיר שאני מספר לכם עליו לא הייתה רפואת אַיָּל.
לאחר שעות רבות נגלה לעיניו טרפו. הוא היה
מזוין בקשת וחיצים. הייתה לו קשת מעולה חדשה ואשפה מלאה בחיצים ישרים ועטורי נוצות
עם חודי צור חדים, אך הַאַיָּל הצליח כל הזמן לחמוק מטווח הירי שלו והוביל אותו
הלאה הלאה. האיש הצעיר היה כה שקוע במעקב אחרי טרפו עד שבקושי שם לב לאן הוא הולך.
כאשר ירד הלילה מצא הוא את עצמו בתוך יער
סבוך. העקבות נעלמו ואתם גם הַאַיָּל והירח לא האיר. הוא נוכח לדעת כי איבד את
דרכו והחשיכה הייתה כבדה מכדי שיוכל לשוב ולמוצאה. למזלו הגיע לפלג עם מים צוננים
זכים. הוא היה זהיר דיו והביא עמו תרמיל של וַסְנָה - בשר מיובש מעורב בגרגרי יער
ושומן כליות, אוכל מזין המספיק לאדם לימים אחדים של הליכה.
לאחר שאכל ושתה, התכרבל בשמיכת הפרווה שלו,
השעין גבו כנגד גזע עץ וניסה לחטוף תנומה. אך שנתו נדדה. היער המה קולות מוזרים:
קריאות חיות הלילה, נשיפות הינשופים, נאקת העצים ברוח. נדמה היה לו שהוא שומע
קולות אלה לראשונה בחייו.
לפתע נשמע קול שונה לחלוטין, מסוג שלא הוא
ולא איש זולתו שמעו אי פעם. היה זה קול נוגה כמו קול רפאים. הקול עורר בו פחד. הוא
כרך את השמיכה בחוזקה סביבו ושלח יד אל הקשת לוודא שהיא בהישג יד. עם זאת היה הקול
כמו שיר עצוב אך יפה, מלא אהבה, תקווה וגעגועים. ואז מבלי לחוש בדבר, נרדם. הוא
חלם שהציפור הקרויה וַגְנוּקָה, הנקר אדום-הכיפה, הופיעה לפניו כשהיא שרה את השיר
המוזר היפה ואומרת לו: "עקוב אחרי, ואני אלמד אותך."
כאשר נעור הצייד משנתו עמדה השמש כבר גבוה
במרומי הרקיע. על גבי אחד מענפי העץ שנשען עליו בלילה ראה נקר אדום-כיפה. הציפור
עופפה לעץ אחר ומשם לעץ נוסף, אך לא הרחיקה עוף וכל הזמן הציצה לאחוריה אל עבר
האיש הצעיר כאומרת: "בוא, בוא!"
ואז שמע פעם נוספת את השיר הנפלא ולבו נמלא
כמיהה לגלות את הזמר הנעלם. בעופה לעבר מקור הקול הוליכה הציפור את הצייד כשהיא
עושה דרכה בין העלים וראשה האדום המבריק הקל עליו לעקוב אחריה. לבסוף נחתה על עץ
ארז והחלה להקיש במקורה על אחד הענפים כשהיא מפיקה קולות דומים לתיפוף מהיר על תוף
קטן. לפתע חלף משב רוח ביער ושוב שמע הצייד את אותו קול נהדר בדיוק מעליו.
הוא גילה שהשיר בוקע מתוך הענף היבש שהנקר
תופף עליו במקורו. הוא נוכח לדעת כי הרוח היא זו שהשמיעה את הקול בנושבה אל תוך
החור שקדחה הציפור בענף.
"קוֹלָה, חבר," אמר הצייד
"הנח לי לקחת את הענף הזה אתי הביתה. אתה יכול להכין לעצמך ענף אחר."
הוא כרת את הענף - פיסת עץ חלולה מלאה
בנקבים של נקר ואורכה כאורך זרוע. הוא שב לכפר ללא בשר, אך עם זאת מאושר מאוד.
בהיותו בטיפי שלו ניסה האיש הצעיר לגרום
לענף לשיר עבורו. הוא נשף עליו ונפנף בו, אך שום קול לא בקע. דבר זה העציב אותו.
הוא כל כך השתוקק לשמוע את אותו צליל נפלא חדש.
הוא טיהר את עצמו בבקתת ההזעה והעפיל
למרומיה של גבעה בודדה. שם ברבצו שעון אל סלע גדול, צם - לא אכל ולא שתה ארבעה
ימים וארבעה לילות כשהוא קורא לחזיון שיגלה לו איך לגרום לענף לשיר.
באמצע הלילה הרביעי הופיעה לפניו
וַגְנוּקָה, הציפור עם הכיפה האדומה המאירה ואמרה לו: "התבונן בי."
בהופכה את עצמה לאדם הראתה היא לצייד איך
לגרום לענף לשיר כשהיא שבה ואומרת כל פעם: "הסתכל בזה, עכשיו." ובחלומו
התבונן האיש הצעיר בתשומת לב רבה. כאשר נעור משנתו מצא עץ ארז. הוא כרת אחד מענפיו
ולאחר שעות רבות של עבודה מאומצת עלה בידו לנקוב בו חלל מפולש לכל אורכו באמצעות
מקדח קשת, בדיוק כמו שראה את הנקר עושה בחלומו. הוא עיצב את הענף בדמות ציפור
ארוכת צוואר עם מקור פעור. הוא צבע את ראש הציפור בוָושַׁשָׁה, הצבע האדום המקודש.
הוא התפלל. הוא עישן את הענף עם קטורת בוערת של מרווה, ארז ועשב מתוק. הוא הניח את
אצבעותיו על הנקבים כפי שהראה לו איש הציפור בחזונו ובה בעת נשב ברכות את תוך
הפיה, ולפתע פתאום היה שם השיר כמו רוח רפאים ויפה מכל מה שתוכלנה מלים לתאר, נישא
על פני הדרך עד לפתח הכפר שם ניצבו האנשים משתאים ושמחים לשומעו. בעזרתם של הרוח
והנקר הביא להם האיש הצעיר בפעם הראשונה את החליל.
בכפר חי אִיטַנְצָ'ן, מנהיג גדול.
לַאִיטַנְצָ'ן הזה הייתה בת יפיפייה, אך גם מאוד גאה ובטוחה שאין בנמצא איש צעיר
שיהיה מספיק טוב עבורה. רבים באו לחזר אחריה, אך היא שילחה את כולם ריקם.
והנה, הצייד שיצר את החליל, החליט שהוא
בדיוק האיש היאה לה. בחושבו עליה חיבר הוא שיר מיוחד, ולילה אחד בעומדו מאחורי עץ
גבוה ניגן אותו על הַסִּיוֹטַנְקָה שלו בתקווה שיחולל קסם שיגרום לה לאהוב אותו.
לפתע שמעה אותו הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה. היא
ישבה בטיפי של אביה, אכלה בשר דבשת בופלו ולשון וחשה בנוח. היא רצתה להמשיך לשהות
שם על יד האש, אך רגליה רצו לצאת החוצה. היא משכה אחורה, אך רגליה משכו קדימה
והרגליים ניצחו. הראש שלה אמר: "לכי לאט, לכי לאט!", אבל הרגליים אמרו:
"יותר מהר, יותר מהר!" היא ראתה את האיש הצעיר ניצב באור הירח. היא שמעה
את החליל. הראש שלה אמר לה: "אל תלכי אליו, הוא עני." הרגליים שלה אמרו:
"לכי, רוצי!" ושוב ניצחו הרגליים.
הם ניצבו אם כן פנים אל פנים. ראשה של הנערה
אמר לה לחשות, אך הרגליים אמרו לה לדבר, ודבר דיברה היא אכן: "קוֹשְׁקָלַקָה,
איש צעיר, אני כולי שלך!"
הם שכבו אם כך יחדיו, האיש הצעיר
וְהַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה, תחת שמיכה אחת.
אחר כך אמרה לו: "קוֹשְׁקָלַקָה, לוחם,
אתה מוצא חן בעיני. בקש מהוריך לשלוח מתנה לאבי המנהיג. אין זה חשוב עד כמה קטנה
היא תהיה. היא תתקבל. בקש מאביך לדבר בשמך עם אבי. עשה זאת מהר! עשה זאת
עכשיו!"
וכך הסכימו שני האבות עד מהרה לבקשותיהם של
ילדיהם. הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה הגאה הייתה לרעייתו של הצייד והוא עצמו הפך למנהיג
גדול. כל האנשים הצעירים האחרים שמעו וראו. עד מהרה עיצבו גם הם ענפי עץ ארז לצורת
ראשי ציפורים ארוכות צוואר ופעורות מקור. מוסיקת האהבה היפיפייה נדדה משבט לשבט
וגרמה לרגלי הנערות ללכת למקום שלא התכוונו וכך הובא החליל אל אנשינו הודות לארז,
לנקר ולאותו איש צעיר שלא זכה בשום אַיָּל אבל ידע איך להקשיב.
_____________________
סיפור עם אינדיאני של שבט הברול-סיו; סופר על ידי הנרי קרו דוג
ב1967-. תרגמתי אותו מן הספר: American Indian Myths and
Legends, Pantheon Books 1984
אבאציו
ולשון הציפורים
חבל האמזונס והנהרות הנשפכים אליו תופס כמעט
עשרים אחוז משטחה של ברזיל. ביערות העד שרגל האדם הלבן טרם דרכה בהם חיים תושביה
המקוריים של יבשת אמריקה הדרומית - שבטי אינדיאנים, המנותקים עד היום מכל מגע עם
העולם התרבותי.
המעט שידוע לנו על אודות שבטים אלה, בא
מפיהם של מחפשי יהלומים ושאר הרפתקנים אשר חיפשו את מזלם במעלה האמזונס ושלוחותיו,
ונתקלו בשבטים אלה בדרכי נדודיהם. כך החל גם סיפורם של האחים בוֹאַס. שלושת האחים,
אורלנדו, קלאודיו ולאונרדו, עמדו בראש משלחת שיצאה מחופי ברזיל בשנת 1943 לכיוון
מערב, ושמה לה למטרה לתור את ליבו של אזור הג'ונגלים הטרופי, ולהכשירו להתנחלותו
של האדם הלבן. אבל סופו של הסיפור היה שונה מאוד מתחילתו: שלושת האחים הוקסמו
למראה היופי והעושר התרבותי של שבטי האינדיאנים שנקרו על דרכם ומשנתפזרה המשלחת,
נשארו שלושת האחים על גדות השינגו, אחד מיובליו הדרומיים הגדולים של נהר האמזונס,
ואימצו את שבטי האינדיאנים השוכנים לחופיו.
האחים מצאו עצמם אחראים לשמירתם והגנתם של
תריסר שבטים בחבל ארץ המשתרע על פני שבעים וחמישה אלף קילומטרים מרובעים, מפני
חדירתם של הרפתקנים, מחפשי יהלומים, ציידים וחבורות שודדים, שחיפשו שם את מזלם
והתנכלו לילידים. במשך עשרים שנה התמודדו האחים עם תנאי הקיום הקשים (בפרק זמן זה
עברו עליהם יותר ממאתיים התקפות קדחת!), ועם אי הכרתה של ממשלת ברזיל בחשיבות
מפעלם. לבסוף, נשאו מאמציהם פרי, ובשנת 1961 הכריזה הממשלה הברזילאית על אזור נהר
השינגו ושלוחותיו כעל שמורה סגורה האסורה בכניסה למתיישבים לבנים, וכך הובטח המשך
קיומם של שבטי האינדיאנים באזור. באותה שנה עצמה מת לאונרדו, אך שני אחיו ממשיכים
להתגורר באזור עד היום. במשך השנים שחלפו מאז התיישבותם שם, עסקו האחים בלימוד
שקדני של המסורת והתרבות בקרב השבטים השונים והעלו את תוצאות מחקריהם על הכתב.
"לפי דעתנו" כותבים האחים בואס
באחת מן החוברות שפרסמו, "ההגנה האמיתית לשבטי האינדיאנים, תהיה לכבד אותם
ולהבטיח את קיומם בהתאם לערכיהם. כל זמן שאנו, בני העמים ה"תרבותיים" לא
השכלנו ליצור בקרבנו את התנאים המתאימים לשילובם של שבטי אינדיאנים אלה בעולמנו,
יהיה כל ניסיון לחשוף אותם לתרבותנו בבחינת גזר דין מוות על קיומם. אנו טרם בשלנו
דיינו למפגש זה."
חוקר פולקלור ששהה בחבל השינגו וחקר את
תרבות השבטים ומסורתם, מספר את הסיפור הזה: בעת שהותו באחד הכפרים, קשר החוקר קשרי
ידידות עם בנו החורג של מנהיג השבט. אותו אינדיאני היה חולה ונזקק לניתוח. החוקר
החליט להביאו לטיפול בעיר סאן-פאולו, אחת מעריה הגדולות של ברזיל. החוקר חשש מאוד
שהמגע עם עולם התרבות ישפיע על האינדיאני הצעיר לרעה, וכי הוא יסרב לחזור לתנאי
החיים ה"פרימיטיביים" שהיו מנת חלקו עד אז, על כן הופתע מאוד, כאשר לאחר
שבוע של שהייה בעיר הגדולה, פנה אליו האנדיאני
ואמר בעצב: "כמה אני מרחם עליך, על שאתה חייב לעזוב אותנו ולחיות
פה. איך אתה יכול לחזור לכאן אחרי שראית
כיצד אנחנו חיים? איך אתה יכול לנשום את האוויר המחניק הזה ולישון ברעש הנורא
ששורר פה? איך אתה יכול לאכול מזון שתובל בטעמים שאינם טעמיו הטבעיים ולהסתכל על
נשים שחוששות להיות נשים ומסתירות את עיניהן?"
אחר כך שאל אותו האינדיאני מי הם האנשים
המזוינים המסתובבים בכל פינה בעיר (אנשי המשטרה הצבאית הברזילאית שנוכחותם מורגשת
מאוד בעיר).
"אלה הם אנשיו של המנהיג." השיב
לו החוקר.
"המנהיג שלכם הוא לא מנהיג אם הוא זקוק
לשומרים מזוינים שיגנו על שלטונו!"
"האם תספר על מה שראית לבני עמך?"
שאל אותו החוקר.
"לא" השיב האנדיאני, "הם לא
יאמינו לי ויהיו עצובים בשומעם על המקום הנורא שאתה נאלץ לחיות בו..."
הסיפור המובא להלן הוא אחד מיני רבים שליקטו
האחים בואס מפי האינדיאנים של חבל שינגו. הציורים המלווים נעשו על ידי אנדיאנים
שזו להם הפעם הראשונה בחייהם להחזיק עט ונייר בידם, ואשר כל ניסיונם בציור הצטמצם
עד אז לעיטור דגמים גיאומטריים על גבי כלים.
פעם רבה אשה עם בעלה. האיש הצעיר שנפגע
מהתנהגותה החליט ללכת לדרכו לבדו. הוא גלגל צמד סיגרים והלך אל היער. שם באמצע
היער סמך עצמו אל גזעו של עץ קַמְיוֹאָה ואמר: "טָמַאִי, רוצה הייתי להיות
בדיוק כמוך!"
"לא תוכל לעמוד בכך, נכדי. להיות עץ
דבר קשה הוא עד מאוד. יהיה עליך להישאר ער כל הזמן. אם תיפול בשינה תמות וזהו
זה." השיב הקמיואה.
על כן המשיך האיש הצעיר בשיטוטיו ואמר אותם
דברים עצמם בבואו אל עץ האִיוֹורַפַּפּוּטָה: "טמאי, רוצה אני להיות בדיוק
כמוך!"
"לא, אינך יכול, נכדי. לא תאריך ימים.
כל מי שמבקש להתקין קשת יבוא ויחתוך את ענפיך. חיים אנו זמן מועט מאוד." השיב
האיוורפפוטה.
האיש הצעיר הקשיב לו ופנה לדרכו. מעט הלאה
משם חלף על פני עמוד עשן דק שהתמר בדיוק מולו. לאחר שעשה כברת דרך קצרה החליט
לחזור לאחוריו ולראות מי הוא זה המעלה מדורה בלב היער. הוא שם פניו לשם באומרו
לעצמו: "תמהני, מי גר שם?" בהתקרבו נוכח לדעת כי הציפורים הן שהעלו את
העשן בהבעירן את העשב. כאשר הגיע אליהן שאלוהו הציפורים: "מה הביאך לכאן,
גְּרַנְדְפָּה?"
"מאומה. יצאתי לשוטט מעט ועצרתי להתבונן
בכן."
"אם כך הבה ונשב." הזמינוהו
הציפורים.
הכל התיישבו, גלגלו סיגרים והחלו לשוחח.
לאחר ששוחחו מעט אמרו הציפורים: "עליך לבוא עמנו לכפרנו. מקום זה הוא הגן
שלנו ואנו מבערות ממנו את העשבים השוטים."
האיש הצעיר קיבל את הזמנתן והלך בעקבותיהן.
הציפורים כולן היו מרוצות מבואו של אדם חדש, אחד מבני כפרו של אבאציו, האיש שחפצו
להרוג. הציפורים לא חיבבו את אבאציו כיון שזה האחרון נהג להרוג את בני עמן - נשרים,
תוכים, טוקנים וציפורים רבות אחרות.
למחרת היום אמר מנהיג הציפורים לבני עמו:
"מחר עלינו לשנות את דמותו של אורחנו עד שיראה בדיוק כמונו."
המנהיג אמר זאת פעמים אחדות. הוא אמר זאת
בבוקר וגם אחר הצהרים. הציפורים אשר מצאו את האיש הצעיר והביאוהו לשם, הזהירוהו:
"אל תירדם לא בלילה ולא במשך היום כיון שדבר זה הוא מסוכן מאוד!"
למחרת היום עם הנץ החמה נטלו כל הציפורים
נוצות כדי לשימן על האיש הצעיר. ראשית פיזרו חלב עצים דביק על גופו ואחר כך החלו
להצמיד אליו את הנוצות. תחילה הדביקו את הנוצות על חזהו ועל רגליו, אחר כך הצמידו
לו את הנוצות הגדולות יותר שנועדו לזנב ולכנפיים. מקורן של כל הנוצות היה הנשר
הענק. כאשר היה האיש הצעיר מכוסה בנוצות ציווהו לנפנף בכנפיו כדי לבדוק אם נוצה
כלשהי תנשור. הוא עשה כמצוותן ואף נוצה אחת לא נשרה. הן ציווהו להכות שנית בכנפיו.
הפעם נשרה אחת הנוצות. בראותן זאת קראו הציפורים: "אדם צעיר זה לא יאריך
ימים. הוא יפול בידיו של אבאציו!"
באומרן זאת נטלו את האיש למקום שאימנו בו
ציפורים צעירות. הם הגיעו לעץ אשר על צמרתו ניצבה נמלה. הציפורים ביקשו מן האיש
הצעיר לעוף למעלה ולתלוש את הנמלה ממקומה. האיש עופף כלפי מעלה אך החטיא לגמרי את
הנמלה, על כן שב ודאה אל האדמה. הן אמרו לו לנסות שוב. הוא ניתק מן האדמה, עופף
פעם אחת מסביב לעץ ובנסותו לחטוף את הנמלה הסתבך בין ענפיו. על כן אמרו לו
הציפורים לעוף למטה מצמרת העץ, להרים סלע שהיה מונח על האדמה ולרחף אתו. האיש
הצעיר עופף למטה בהחטיאו את הסלע לגמרי. הן אמרו לו לחזור ולנסות והוא החטיא שוב.
לבסוף אמרו הציפורים: "אין טעם לנסות וללמדו. הוא אינו מתאים כלל!"
באומרן זאת עפו הציפורים חזרה לכפרן.
הציפורים שמצאוהו הזהירו אותו שוב: "הקשב, אל תישן, עליך להישאר ער כל הלילה
כולו."
בבוקר יום המחרת עזבו הציפורים והאיש הצעיר
את הכפר במטרה לנסות ולתפוס את אבאציו. אבאציו היה שר בעת שהגיעו הציפורים לכפרו.
הציפורים נחתו על העצים ומשם יכלו לשמוע את אבאציו מזמר בתוך הבית. האיש הצעיר
נמצא ביניהן וניצב על הענף יחד אתן. הם ישבו שם בהמתינם ליציאתו של אבאציו.
הציפורים אמרו: "עלינו לחכות עד שיצא החוצה."
"חכה, חכה" אמרו וחזרו ואמרו לאיש
הצעיר אשר ביקש לעוף. אבאציו חדל מזמרתו והופיע בפתח מוכן לצאת החוצה. האיש הצעיר
צלל לעומתו, אך החטיא את מטרתו ונלכד בידי אבאציו. אבאציו אחז בו, משכו לתוך הבית
והרגו. הציפורים שבו לכפרן עצובות ונכלמות כיון שהניחו לאיש הצעיר למות.
אותו יום התאספו הציפורים כדי לדון במצב. הן
שאלו את הציפורים שהביאו את האיש הצעיר לכפרן אם יש לו ילדים.
"כן, יש לו בן." השיבו.
הציפורים שמחו מאוד לשמוע זאת ואמרו שעליהן
ללכת ולהביא את הנער.
השליחות הופקדה בידיו של הַאַרַרַנוֹאָה
אדום הנוצות. למחרת היום הלך האררנואה לכפרו של אבאציו, אל מקום משכנו של הנער.
בבואו לשם ישב על אצטבת המזון שעל גבי המרפסת בדיוק לפני הבית.
כאשר
יצאה אמו של הנער להשליך את האשפה, ראתה את הציפור הקטנה על אצטבת המזון וקראה
לבנה: "יש כאן ציפור אדומה קטנה. בוא ותראה."
הנער הקטן הסתער החוצה מן הבית עם קשתו
וחציו. כאשר התקרב הנער לאצטבת המזון, התעופף האררנואה לעץ השכן. כאשר התקרב גם
לעץ הזה, עף האררנואה לעץ מרוחק יותר. בדרך זו משכה הציפור את הנער ממקום למקום.
כאשר נוכח האררנואה כי הם רחוקים דיים מן
הבתים, השיר את נוצותיו, לבש דמות אדם וקידם את פני הנער באומרו: "באתי לקחתך
להרוג את אבאציו."
"אשמח לעשות זאת" אמר הנער
"אך תחילה הנח לי לדבר עם אמי."
"לך, אני אשאר כאן ואחכה לך."
הלך הנער וסיפר לאמו כי הציפורים באו לקחתו
להרוג את אבאציו.
בשמעה את דבריו של הנער החלה האם לבכות.
כאשר חדלה מבכיה אמרה לו: "יכול אתה ללכת, בני, אך הקשב לעצתי: בלכתך להרוג
את אבאציו אל תתקיפו מן החזית. אביך מת בעשותו זאת. בוא עליו מאחור, כך תוכל
להורגו."
לפני לכתו ביקש הנער שלוש מחצלות לשמור
בתוכן נוצות. אמו נתנה לו את מבוקשו והוא יצא החוצה לפגוש את האררנואה. האררנואוה
הלביש את הנער בנוצות שהביא עמו למטרה זו. הם עפו אל כפר הציפורים ובהגיעם אל מחוז
חפצם הביא האררנואה את הנער לביתו. כל הציפורים באו לראותו. הן באו אחת אחר רעותה
לברכו: "פַּרְקוֹ פִּיָה? פַּרְקוֹ פִּיָה? (מה שלומך, בני?)"
לאחר הברכות אמר מנהיג הציפורים: "עתה
בני מוטל עליך לנקום את מותו של אביך בהורגך את אבאציו. כיצד בדעתך להורגו?"
"אם יפגשני פנים אל פנים, יכריעני."
אמר הנער ופסק: "עלי לבוא מאחריו. דרך זו קלה יותר ובטוחה יותר!"
בבוקר יום המחרת התאספו הציפורים להלביש את
הנער. הן פיזרו חלב עצים על גופו ומיד החלו להדביק לו נוצות יוֹאִירָפָּה - הנשר
המצויץ הענק. לאחר שכיסוהו בנוצות המשיכו הציפורים והדביקו לו את הנוצות הגדולות
יותר של הזנב והכנפיים. כאשר סיימו את מלאכתן ביקשו מן הנער לנפנף בכנפיו כדי
לבדוק אם כל הנוצות דבוקות כראוי. שום נוצה לא נשרה. הן ציוו עליו לחזור ולנפנף
בכנפיו וגם הפעם לא נמצאה נוצה שלא הודבקה כראוי. כולן היו צמודות היטב לגופו. אחר
הצהרים לקחו הציפורים את הנער לשטח האימונים. שם הורו לו, כשם שהורו לאביו בזמנו,
לעוף לצמרת העץ ולתלוש ממנו את הנמלה. הנער עף לשם ותלש את הנמלה ואז אמרו לו
הציפורים כי עליו לעופף מצמרת העץ, להניף את הסלע ולאחוז בו. הנער דאה למטה כחץ והניף
את הסלע ובעת שריחף עמו באוויר באו לעזרתו שלושה נשרים כבירים. הם התנשאו עם הסלע
גבוה באוויר ואז הניחו לו לצנוח. הסלע התנפץ על הקרקע. אותו רגע החלו הציפורים
לעלוז באומרן: "נער זה אכן יוכל להרוג את אבאציו"
לפני יציאתם לכפרו של אבאציו, הזהירו
הציפורים את הנער שוב ושוב כי עליו לשמור את צעדיו של אבאציו, בהיותו אדם מסוכן
מאוד. כאשר הגיעו לכפר היו אבאציו ובניו מזמרים ומרקדים ובעת שרקדו ניפצו את קדרות
הבית כיוון שחשו בלבם שעתידים הם למות. בשירו אמר אבאציו: "אויב יש לי, גדול
ציפורניים והוא עומד להרגני!"
מיד בהגיעו לשם שאל הנער את מלוויו היכן
אמור הוא לחכות. הנשרים הראו לו את המקום אך הוא מצא אותו לבלתי מתאים.
"לא אשאר כאן. אחכה מאחורי הבית."
הוא עף אל הנקודה שבחר והציפורים הצטרפו
אליו.
אבאציו בתוך ביתו, עדין מזמר היה, מזמר בלי
הפוגה. בינתיים חנו הציפורים על העצים בחכותן לרגע שיעזוב אבאציו את ביתו. כאשר
הופיע אבאציו בפתח, קשקשן דלעת בידו, עט עליו הנער, אחז בו בציפורניו בחוזקה והרים
אותו מעט מעל פני הקרקע. הנשרים אשר צפו במחזה, בהווכחם לדעת כי הנער לא יוכל
להרים את אבאציו בכוחות עצמו, מיהרו לעזור לו. אבאציו שנישא עתה על ידי ציפורים
אחדות הועלה למרומי השמים גבוה יותר ויותר. בו בזמן אחזו יתר הציפורים באשתו
ובילדיו של אבאציו ונהגו בהם באותה דרך. לאחר שנסקו לגובה רב הניחו לאבאציו ליפול
ארצה. הוא נפל והתנפץ אל הקרקע מתחת.
משהשלימו את משימתן חגו הציפורים וירדו ארצה
אל מקום נפילתו של אבאציו. שם בחר מנהיג הציפורים שתים מבנות שבטו ושלח אותן
להזמין את קרוביהן - ציפורים שהתגוררו בכפר אחר, כדי להפיק משהו מדמו של אבאציו.
השליחים היו התור והצופית. הם עפו להביא את
ההזמנה ליעדה ושבו במהרה בהודיען כי בני הכפר שהוזמן יצאו לדרך. זמן מועט אחר כך
הגיעו האורחים שדיברו בלשון בני אדם. לאף אחד מהם לא הייתה לשון משלו - לשון
ציפורים.
באמצעות דמו של אבאציו התכוונו הציפורים
ליצור לשונות חדשות לכל. הראשונים לקבל לשון משלהם מעוצבת מדמו של אבאציו, היו
נשרי הַיָּפְּקָנִי והאוֹפָּנִי. קודם לכן דיברו כמו יתר ציפורי היער בלשונם של
בני האדם.
האורחים המשיכו להגיע בנוטלם מעט מן הדם
ובהשתמשם בו להפקת לשונות חדשות. הצופית החלה לדבר בלשון שחיברה וכן עשה גם
האָנָהוֹמָה - הצווחן המקרין, אך אז נוכחו לדעת כי לשונותיהן אינן הולמות אותן
כראוי. צלילי לשונה של הצופית היו עמוקים מדי ואלו של האנהומה חדים מדי. על כן
החליטו הציפורים לסחור בלשונותיהן ולהחליפן. האנהומה נטל את לשונה של הצופית והצופית אימצה את לשון
האנהומה. התור החליף את לשונו בזו של הַקּוֹרַסוֹ. צלילי לשונו של התור היו רמים
מדי ואלו של הקורסו חלשים מדי. שניהם רוו נחת מן ההחלפה.
אחר כך אמר הקורסו: "עתה עם ערוב היום,
נשיר כולנו והדבר יהיה יפה להפליא."
אחרי שהשתלטו כל הציפורים על לשונותיהן
החדשות עפו חזרה לכפרן. כאשר הגיעו לשם אמרו: "עכשיו הבה וניקח את חברנו לביתו."
אך לפני כן תלשו הציפורים נוצות רבות
משל עצמן ומסרו
אותן לנער. כאשר הגיעו לכפרו אמרו הציפורים לאמו של הנער: "באנו להחזיר לך את
בנך. הוא הרג את אבאציו ונקם את נקמת מותו של אביו!"
הן מסרו את הנער לידי אמו וחזרו לכפרן.
בכפרו סיפר הנער את סיפורו לבני עמו. הוא סיפר להם את כל אשר אירע ולא פסח גם על
פרשת יצירת הלשונות מדמו של אבאציו.
___________________________
(1) עץ הקמיואה -
סוג עץ קשה שמשתמשים בו בני שבט השינגו להתקנת עמוד התווך של הבית. גזעו משמש גם
בעת טכסי האזכרה למנהיגים ידועי שם ומסמל את האבות הקדומים שעל פי המסורת היו
עשויים מעץ זה.
(2) טמאי - סבא,
כינוי כבוד.
(3) עץ
האיוורפפוטה - עץ ששימש לאינדיאנים להתקנת קשתות.
(4) אררנואה -
מילולית: דם השור. סוג של ציפור אדומת נוצות.
(5) אנהומה -
פלמדאה, עוף צווח מסדרת דמויי אווז.
(6) קורסו - עוף
דרום אמריקאי גדול מסדרת דמויי שכווי שמוצאו באי קורסאו.
_________________________________
תורגם מתוך ספרם של האחים בואס
(BOAS), XINGU,
THE INDIANS, THEIR MYTHS
הוצאת SOUVENIR PRESS, 95 MORTIMER ST.