הגעת
לדף ישן של אתר מס"ע – המרכז לסיפורי עם ולפולקלור. כדי להגיע לדף הבית של
האתר החדש הקש על:
|
החמסה של נזאמי
המשורר הפרסי נֵיזַאמָדִּין אבו מוחמד אליאס
אבן יוסוף, הידוע יותר בשם נִזַאמִי, נולד בעיר קטנה בפרס בשנת 1141. עוד בימי חייו
הלכה תהילתו לפניו ורבים ניסו לחקותו וללכת בדרכיו. הוא נודע בכינוי "הראי
לבלתי נראה".
חפיז, סעדי וּדְשַׁמִי, המשוררים הפרסיים
הנודעים שחיו ופעלו אחריו, הרבו לשבחו. כמו פִירְדוּסִי (932-1025) לפניו, שזכה
לתהילת עולם ב"ספר המלכים" (שה נאמה) כגדול המשוררים האפיים של פרס, כך
גם נזאמי שהושפע ממנו רבות, היה לגדול משוררי האהבה של פרס בזכות חמשת ספריו:
"חדר האוצרות של המיסטריות", "חוּסראו ושִׁירין", "ליילה
ומג'נון", "ספר אלכסנדר" ו"שבע הנסיכות" המצטרפים יחדיו
ל"חַמְסֵה" - "החמישייה".
האפוס הרומנטי "שבע הנסיכות"
(הַפְט פַּיְיקַר) הושלם על ידי נזאמי בשנת 1197, שנים מועטות לפני מותו, וזהו
הספר האחרון שכתב. באחד התיאורים הנדירים שכתב נזאמי על עצמו ועל יצירתו הוא אומר:
"הפניתי גבי אל העולם. אני יושב לילה אחר לילה, ספון בפינתי, כמו נחש המצטנף
על ערמת אוצרות, וכל המזון הדרוש לי למסעי הוא פת שיפון."
נזאמי שכל ימיו עברו עליו בשקט בעיר הולדתו
ושככל הידוע לנו ערך רק מסע אחד אל מחוץ לגבולות מולדתו אל אזרביג'אן השכנה, עשה
את המסע הגדול מכל - המסע אל אוקיינוס הנשמה, אוקיינוס החים הפנימיים שאין לו
התחלה וסוף, והוא מוביל אותנו מאי לאי ומראה לנו את יפעתו של אותו ים.
שבעת הסיפורים שמספרות שבע הנסיכות למלך
בהרם, פורשים לפנינו שבעה גילויים של הגורל וחיי אנוש. כל אחד מהם קשור לחלק מסוים
של העולם, יום אחד מימי השבוע, כוכב אחד מבין שבעת כוכבי הלכת של העולם העתיק וצבע
אחד, וכך נוצר אפוס סימבולי חובק כל של החיים והעולם. הצבע הפותח את היצירה הוא
השחור והצבע הנועל אותה - לבן. בין שני ניגודים אלה נפרשת לעינינו קשת מגוונת של
צבעים וטעמים וכל סיפור נקשר לקודמו ולזה שבא אחריו לרצף אחד של מסע.
היצירה נכתבה במקורה בחרוזים ותורגמה
לראשונה לשפה אירופאית בתרגום מילולי מדויק על ידי ס. א. וילסון (לונדון, 1924).
היצירה המקורית כוללת מלבד סיפורי הנסיכות גם אפוס שלם על חייו של המלך בהרם.
להלן אני מביא את תרגומי העברי לסיפור
השלישי ולסיפור הרביעי מבין שבעת הסיפורים הכלולים ביצירה, על פי תרגומם האנגלי של
אליס וג'ורג' היל לתרגום הגרמני בפרוזה של ד"ר ר. גלפקה שתירגם את היצירה מן
המקור הפרסי.
THE STORY OF THE SEVEN
PRINCESSES
- NIZAMI
הוצאת BRUNO CASSIRER, LONDON 1976
שבע הנסיכות
שבע נשים היו לו למלך בַּהַרַם ובכולן התאהב
זמן רב בטרם פגש ולו גם אחת מהן. איככה זה? הבה ונשמע.
במצודת חְבַרְנָק, מעונו של המושל הערבי
נוּבְמָן, מקום שם עברו על השה נעוריו כנסיך, נזדמן הוא באחד הימים לחדר נעול,
ומשציווה לפותחו ראה בהיכנסו אליו תלויות על הקיר תמונות של שבע נסיכות משבע
ארצות. במרכז הייתה תלויה תמונתו שלו ומעל התמונות רשמה על הקיר יד נעלמה את
הדברים האלה: "כאשר יעלה הנסיך על כס המלוכה, יקח לו את שבע היפיפיות הללו
לנשים. כזה הוא רצונם של שבעת כוכבי הלכת ושל האל הכל יכול, אדונם ובוראם."
זמן מועט אחר כך נפטר יַזְדַּגִירְד, השה של
פרס ואביו של הנסיך. בהרם ירש את מקומו ועלה על כס המלכות. הוא ביקש מיד המושלים
של שבע הארצות להשיא לו את בנותיהם וכאשר קיבל את הסכמתם, הקים לאהובותיו ארמון עם
שבעה ביתנים ובכל אחד מן הביתנים שיכן אחת מן הנסיכות.
הסיפור השלישי
והוא הסיפור שסופר על ידי הנסיכה המאורית
ביום שני בביתן הירוק של הירח
הגיע יום שני והשה בהרם מיהר אל הביתן
הירוק, לבוש כולו בירוק. כמלאך הניצב על משמרתו בפתח גן העדן, זהר הוא באור ירוק.
במחיצתה של הנסיכה המאורית בילה הוא את יומו בלב מלא גיל. ומשזרה הערב את פריחת
כוכביו הלבנים על פני כפת הרקיע הנוצצת כאזמרגד ירוק, פנה השה אל אהובתו היפה
והנבונה ואמר לה: "סיפור, יקירתי. ספרי לי סיפור!"
והיא נענתה לו בחיוך עדין כקרן אור ירח
והשיבה לו: "הוד מלכותך, תשומת לבך היא אושר חיינו ואנו כולנו מוכנות להקריב
עצמנו למענך. מקום בו תיטה את אוהלך שם היא מלכותך, וסף אוהלך מגן הוא לכס ולכתר,
אך כתר זה אצילותו מידך בלבד באה וכס המלכות יציבותו ממך נובעת כי אתה עצמך היהלום
שבכתר, תקווה ומחסה לעולם כולו!"
ומשסיימה לומר שבחו בפניו הרכינה הנסיכה
ראשה לאות כבוד ופתחה בסיפורה:
ספר יסופר כי בעיר אחת באסיה הקטנה חי פעם
אדם ושמו בישר. היה זה אדם חביב, אדוק בדתו, ולבו היה רך כדונג ובלתי מסוגל לפגוע
לרעה באיש, ומכיוון שהכל נוכחו לדעת כי טוב לבו, צדקתו וטוהר מידותיו לא היו העמדת
פנים אלא נבעו ממעמקי לבו, כינו הם אותו בשם בישר שפירושו הפרוש, התייחסו אליו
ביראת כבוד וראו בו דמות מוסרית הראויה לשמש דוגמא ומופת.
אך איש אינו בטוח מפני תעתועיו המרושעים של
הגורל - לא עושה רע, אף לא קדוש. יום אחד, יום שלא היה שונה מכל יום אחר, יצא בישר
כמנהגו לשוח.
בעת שהאיש הטוב הזה צעד בלא לחשוד במאומה
והוא שלם עם עצמו ועם העולם, נקלע משהו על דרכו. הייתה זו דמות עטופה שחורים שפניה
רעולות - אשה ללא ספק. ומה? לא היה בכך שום דבר יוצא דופן. בישר אך זה התכוון להסב
עיניו ממנה, כאשר לפתע נופפה הרוח את הצעיף ולרגע קט חשפה את פניה של האשה.
אך להרף עין - אך די היה בכך. מה שנגלה
לעיניו באותו רגע כמו הירח המלא המגיח מתוך ענן שחור, היו פנים שיופיין לא ניתן
לתיאור, ובישר כמו פולח על ידי חץ, סומר למקומו למראה; ואין תמה על כך; איש מאתנו
לא היה נוהג אחרת.
קסמו של המבט הנרקיסי אשר חזו עיניו די היה
בו כדי להעיר אלף ישנים. פנים ענוגות וקטנות נגלו לו, עדינות כזר פרחים החבוי
בתלתלי שיער עם זוג שפתיים נוטפות מור כאגלי טל על אודם עלי ורד.
חזיון פלאי זה היה מעל ומעבר למה שיכול היה
בישר לשאת. הוא חש כי רגליו פקות תחתיו והוא עומד להתעלף. כנגד רצונו בקעה מפיו מעוצמת
חרדתו והפתעתו, צעקה שדמתה לצעקתו של נער מעונה המשווע לעזרה, בעוד שהאשה - מפוחדת
כאילו ביצעה פשע - מיהרה להשיב את הרעלה למקומה ולהתרחק משם.
בינתיים ניצב בישר נטוע במקומו כמו חולם
בעיניים פקוחות, ולאמיתו של דבר זה מה שאכן עשה. כלום חלפו שניה, או שעה, או נצח
עד אשר נעור מקיפאון חושיו?
לא היה ביכולתו לומר; אדיש היה לכל, להוציא
דבר אחד: עיניו שוטטו לאורכו של הרחוב מעלה מטה עד אשר, הנה, הבחינו ממש בקצה הדרך
בחשכה הגוברת והולכת בדמות רעולה שנעלמה במהירות מעבר לפינת בית.
כלום נמלטה מפניו כגנב? אכן כך! והבית אשר
נשדדה תכולתו כולה לא היה אלא בישר עצמו כפי שחש וידע בלבבו. מבט אחד ויחידי, מתת
מחווה מקרית של נשב רוח, די היה בו כדי לחמוס את נשמתו משלוותה ולהשליך את לבו אל
תוך מערבולת סוערת. התשוקה עיוורה את עיניו ותאווה פראית האיצה בו לרדוף אחרי האשה
הזרה. אך הוא היסס. קול פנימי הזהיר אותו: "מה שבדעתך לעשות אינו יאה!"
"יאה או לא יאה - אינני יכולה לעצור
בעד עצמי!" השיבה תאוותו, "אני חייבת! כיצד אעצור כוח ואתאזר
בסבלנות?"
"ואף על פי כן סבלנות היא המרפא היחידי
לענותך." חזר והזהיר הקול. "הדרך האחרת תביאך לאשמה ובושת פנים; תאוותך
מבלבלת עליך את דעתך. אל תשעה לקריאתה. קבל עליך את היסורים. הנך גבר. לא תמות
מכך. הניצחון על התאווה, אות הוא לאמונה אמיתית..."
וכך נטה הקרב לכאן ולכאן בלבו של בישר.
בסופו של דבר גבר היסוד הטוב שבו על הצד האפל. הוא נמנע מלעקוב אחר האשה ושב
לביתו. אך מה יהיה עתה? כיצד יוכל הוא להשיב ללבו את שלוותו האבודה. יומם ולילה
היו מחשבותיו נתונות ללא הרף לאותה זרה יפיפייה - לה ולאהבתו אליה.
הכל נראה לו ריק וחסר חיים בלעדיה. עולמו
נראה לו כמדבר שממה שאין בו את זיוום הירוק של החיים ויפעתם. לא! הדבר לא יתכן. לא
ניתן להמשיך כך! בסופו של דבר אזר בישר עוז ובא לכלל החלטה:
'אעזוב לזמן מה את העיר', חשב לעצמו, 'ואעלה
לרגל לירושלים. שם אפיל תחינתי לפני אללה הכל יכול והיודע את כל הנסתרות, הטוב
והרע כאחד, שיעזור לי ויחלצני ממצוקתי'.
בישר
אמר ועשה. הוא יצא לדרך ולאחר תלאות רבות הגיע בשלום אל העיר הקדושה. הוא שם מבטחו
באל הכל יכול וביקש ממנו בהכנעה ובאמונה שלימה לעזור לו בקרב שאסר על השדים אשר
בלבו.
ואז עזב את ירושלים והחל במסע הביתה. בעוד
הוא צועד בדרך נקרה על דרכו אדם שעד מהרה התברר לו כי הוא מאנשי עירו. הנה כי כן
החליטו השנים, אף שזרים היו איש לרעהו, להמשיך את דרכם יחדיו. אך עד מהרה ניחם
בישר על החלטתו החפוזה. ככל שהטיב להכיר את בן לוויתו מצא פחות ופחות הנאה בשהייה
במחיצתו. הברנש רטן ללא הרף, מצא פגמים בכל, התיימר לדעת כל דבר טוב יותר מזולתו
ולא חדל מלפטפט ומלשבח את עצמו. הוא היה אחד מאלה היודעים הכל, אך לאמיתו של דבר
אינם יודעים דבר ומכיוון שאין להם דבר לאומרו, אין הם שותקים אף לרגע. בקיצור, היה
זה מטרד שאין לשאתו.
אך כיצד יפטר ממנו? בישר היה יותר מדי מנומס
וטוב לב. הנה כי כן המשיכו השנים את דרכם זה לצד זה, וכאשר יארע לעתים תכופות במסע
ממושך, דיברו ודנו פעם בדבר זה ופעם בדבר אחר.
רוב הזמן מכל מקום היה זה הזר שדיבר, בעוד
שבישר, האמון יותר על חשיבה מאשר על דיבור, הקשיב בחצי אוזן למבול ההבלים הריקים
המתגלגלים מלשונו הלהגנית של בן שיחו בתקווה ששתיקתו תעצור במידת מה את השטף
הגואה. אך יש לומר שדבר זה צלח בידו רק במקצת, שכן מפעם לפעם הפנה אליו בן לוויתו
שאלות ישירות:
"מה שמך?"
"שמי בישר. ושמך שלך מהו?"
"ראה בישר," אמר לו בן לוויתו,
"שמי הוא מְלִיכַה, ואתה - שים לב לדברי! מי אתה בכלל בהשוואה אלי? אתה, לא
כלום מסכן, דע לך שאני הוא מורה לאנושות. אין דבר בין השמים והארץ, מותר או אסור,
דבר הדורש מחשבה, או שיפוט, שאין אני מכירו הכרות קרובה. אני מכיר לעומקם את
האומנויות והמדעים כולם - כל דבר הנמצא תחת כפת הרקיע הכחול - הרים, יערות, ימים,
מדבריות, נהרות - יודע אני לבטח מה טיבם והרכבם ומה מקורם. אך בכך לא מסתיימת
בקיאותי; גם הבלתי נראה והנסתר הם כספר הפתוח לפני. יודע אני את הנגזר ונעשה
בתוככי השמים, את הסכנות הנסתרות מעין. אם למשל מאיימת על ממלכה סכנת חורבן
והתמוטטות, שכלי החריף חוזה זאת שנים רבות בטרם יקרה הדבר. יודע אני מראש מתי
ישדפו היבולים ויבוא רעב על הארץ. אני הנני כמובן גם רופא מבריק - יודע לפרש את
הדופק והלחויות ולקרוא לכל התחלואים בשם ולרפא קדחת מכל סוג. כאלכמיסט מושלם לא
נעלם ממני כיצד להפוך ענבר לאבני אודם, אבנים ליהלומים ועפר לזהב. בהבל נשימתי
המכושפת יכול אני להפוך בין רגע חתיכת חבל צבוע לנחש אימתני. אין אוצר נסתר שברא
האל שלא אוכל לגלותו, וקמיעותי עשויים לחסן כל אדם בפני כל פגעי תבל. כן חביבי,
אתה תוהה ומתפלא - כזה הנני. כל דבר אשר יעלה על דעתך לשאול - יודע אני את התשובה
לו. מורה חכם ממני לא תמצא!"
כך דיבר מליכה, ובישר היה מוכה תדהמה נוכח
שחצנותו. אך הוא לא השיבו דבר, שכן חש בביטחון ששום תועלת לא תצמח לו מכך.
לאחר זמן מה הופיעה על קו האופק עננה שחורה.
כאשר נתקל בה מבטו של מליכה, פנה הוא אל בן לוויתו ואמר:
"כלום ידוע לך מדוע עננים מסוימים צבעם
שחור כשולי הקדירה בעוד שאחרים צחורים ולבנים כחלב?"
"כיוון שכך גזר אללה הכל יכול. הרי אתה
יודע זאת בדיוק כמוני."
"שטויות! כל זה אינו אלא השתמטות
מתשובה. אם תמשיך לחשוב כך לעולם לא תגיע לשום מקום! עליך פשוט להבין שהעננים
השחורים עשויים מעשן שנוצר על ידי אש, בעוד שהעננים הלבנים מכילים לחות בלבד. דבר
זה, כך אני סבור, מן הראוי שיהיה ברור לכל אדם חושב."
שעה קלה אחר כך פגע בהם משב רוח. הלהג
הפטפטני נמשך הלאה:
"אמור לי, מהי הרוח הנושבת? חשוב על כך
מעט. אדם אינו צריך לחיות אילם וחסר דעה כמו חמור או פרה!"
בישר הרהר במשב הרוח אשר גילה לו את פניה
מתחת לצעיף והשיב:
"הרוח נושבת כי זה רצונו של אללה.
בלעדיו דבר לא יקרה תחת השמש."
"עד מתי תמשיך לספר לי סיפורי מעשיות
שכאלה!" גער בו מליכה בזעם, "הנח לעצמך להיות מונחה ביד המדע! הרוח
נושבת בעת שהאוויר מובא לידי תנועה על ידי האדים העולים מן האדמה... אבל עכשיו,
הבט אל שיאו של ההר הזה! מדוע הוא גבוה מכל היתר? אמור לי!"
"כך ברא אלוהים את העולם - הר אחד
גבוה, משנהו נמוך." השיב בישר בסבלנות.
"לזה אתה קורא הסבר, הוכחה?"
עיווה מליכה שפתיו בבוז. "האם לעולם לא תחדל מלהכניס כל דבר אל תוך הסל של
אלוהים? לא, ההר הנמוך שוטח והונמך על ידי רוחות סער, בעוד שההר הגבוה ניצל מהן.
זו היא הסיבה!"
לבסוף לא יכול עוד בישר הטוב לשאת את
רברבנותו של מליכה והוא התקומם:
"האם באמת מאמין אתה שתוכל להטיל ספק
בבורא של כל הנמצא?" אמר, "אני עצמי מכל מקום מבין אחדות מבעיות המדע
יותר טוב ממך, אך אני גם יודע שמחשבותיו המסכנות של אדם זה או אחר לעולם לא יסירו
כליל את מסך הסודות של נפלאות הבריאה. מה שאנו תופסים אינו אלא הצעיף החיצוני. אנו
יודעים ומכנים בשם רק אותו יתברך, ומה שמצוי מאחריו נעלם לעד מעינינו. מה
התועלת בכל הוכחותיך ומאמציך אם צועד אתה בשביל שגוי? אם מטרתך אינה משרה אימון?
כאשר יבוא היום והצעיף יישור מעל חידות העולם, או אז, חושש אני, תזכו אתם, מורים
מתעים ומוליכי שולל לאותו יחס גרוע שאתם מעניקים היום לתלמידיכם! והאמן לי, מוטב
היה לו לא היו אנשים מנסים לקטוף בקלות ראש פירות שאין בכוחם לעכל..."
כך השיב לו בישר, אך כצפוי, למלים אלה לא
הייתה כל השפעה על מליכה, אשר במרוצת הימים הבאים המשיך לדבר ולהתנהג בשחצנות גדולה
אף יותר מאשר קודם לכן.
בינתיים הגיעו השנים לשטח מדברי שהיה עליהם
לחצותו. לא היה שם בדל עשב, אף לא אגל מים. הכל בער בלהט השמש. החום היה כה בלתי
נסבל עד שהשנים לא יכלו לא לישון ולא לאכול ואף לא לחשוב כהלכה. לשונם דבקה לחכם
היבש. כל נשימה הייתה לגניחה ואפילו דברן בלתי נלאה כמליכה נאלץ בעל כורחו לתת
מנוח ללסתותיו. צעד אחר צעד שרכו השנים דרכם במדבר הלוהט. הם עמדו כבר להיכנע
ליאוש כאשר סוף סוף הוכתר מאבקם בהצלחה.
הם הגיעו לנווה מדבר עוטה ירק, ושם בצל
העלווה הצפופה של העצים הגבוהים השתרע כר דשא נרחב שדמה לשטיח משי ירוק, ושלעיניהם
הצרובות מלהט החול, נדמה כמו גילוי של אושר נצחי.
במרכז הדשא, שקועה באדמה הייתה בריכת מים
בנויה מלבנים שרופות, מלאה עד גדותיה במים הזכים והצלולים ביותר שאדם צמא יכול
לדמות לעצמו. כאשר השיבו שני הנודדים את נפשם ושתו לרוויה ממימי הבריכה וכאשר שבה
אליהם רוחם, בא הקץ לשתיקתו של מליכה. הוא פנה אל בישר ואמר:
"שאלה אחת לי אליך, ידידי המאושר, כיצד
ארע הדבר שבריכה זו נבנתה שקועה בתוך הקרקע? מי עשה אותה ולאיזו מטרה? ומאין
נובעים מימיה, אם סביב סביב לכל עבר משתרע רק המדבר היבש והשטוח?"
לאמיתו של דבר קיבלה הבריכה את מימיה ממעיין
תת קרקעי בלתי נראה, ובישר שהיה בדומה למלוהו, בן עיר חסר ניסיון ולא נודד הבקי
בדרכי המדבר, השיב לו:
"יתכן ואנשים שביקשו לרצות את אלוהים,
הביאו מים למקום הזה כדי להציל אנשים אחרים כמונו ממוות בצמא? מי יודע? וכדי לשמור
על הבריכה משיני הזמן השקיעו אותה באדמה."
"איזה הבלים," נחר מליכה בבוז,
"וכי מי שמע אי פעם על דבר כזה? מי ישא מים על גבו לאורך מילין רבים בדרכי
המדבר רק כדי שמישהו זר לו יוכל לשתות מהם? לא! הקשב לי. אני יודע את התשובה.
המקום הזה הוא מארב של ציידים. יתכן והם אלו שבנו את הבריכה, אך הם עשו זאת
כמלכודת לחיות הבר החיות כאן - איילות ופראים. כאשר הן מגיעות לכאן לשתות מים
מצפים להם הציידים בסבך ויורים בהם כדי להכין ארוחה טעימה מבשרן. זוהי התשובה
הנכונה, ואני גיליתי אותה מיד. עליך לקחת דוגמא ממני!"
"תהי התשובה אשר תהי," השיב בישר,
"שנינו ללא ספק, שופטים מנקודת המבט האישית שלנו ובטוחים שאחרים ינהגו באותה
דרך שהיינו אנו עצמנו נוהגים במצבם, הנה כי כן, אל תחשוב תמיד את הדבר הרע ביותר,
כיוון שעל פי מחשבותיך כך יהיו לבסוף גם מעשיך... וכמה משיבי נפש הם המים האלה לכל
צמא! מדוע שתהיה להם תכלית אחרת מאשר לשבור את צימאונם של אלה הנזקקים להם?"
אבל מליכה לא קיבל דבר מכל אשר אמר.
"הפסק את הלהג הזה." אמר בבוז. "איך שלא יהיה, אני מתכוון להתרחץ
בבריכה כיוון שאני נוטף זיעה ומלוכלך מכף רגל ועד ראש. בטרם נמשיך במסענו ברצוני
להתרחץ כהלכה, ואז לסכור את הבריכה באבנים כדי שהחיות המסכנות יהיו בטוחות ממארב.
כן, זה מה שאעשה!"
כאשר שמע זאת בשיר וחש את הבוז והלעג בקולו
של מליכה, הוא זועזע עד עמקי נשמתו, אך משל בעצמו והתחנן לפני מליכה: "אסור
לך לעשות זאת, ידידי הטוב! לאחר שנהנית מן המים הללו בעצמך אינך מתכוון ברצינות
לטנף את המקום ולהשחיתו? אל לך לירוק לקערה שאך זה שתית ממנה ואל לך להחשיך את
הראי הבהיר שאך זה שיקף את דמותך. אל תעשה זאת - חשוב על כל האחרים שיגיעו לכאן
אחרינו!"
הכל לשווא.
מליכה לא הקשיב, אלא החל מיד להתפשט. בישר
בהיותו נרגז ופגוע הפנה לו את גבו, נמלט מן המקום ולאחר שעבר מרחק מה, התיישב
בצילו של עץ. שוב לא היה ספק בלבו שמלווהו היה לא רק רברבן אלא נבל אמיתי, דבר
שדכדך אותו והכביד על לבו.
מליכה לא שת לבו לדבר. הוא ערם את כל חפציו
ובגדיו בערימה על הגדה וזינק עירום אל תוך הבריכה. היה זה מעשה נמהר. המים הזכים
והצלולים נראו כמים רדודים, אך לאמיתו של דבר הייתה הבריכה עמוקה מאוד. רגליו של
מליכה לא פגעו בקרקעית כפי שציפה. הוא שקע בתוך המים העמוקים. לא עלה בידו להתרומם
ולשחות והזעזוע הראשוני שבמגע עם המים הקרים שיתק אותו. הוא ביקש לצעוק, אך רק
גרגור רפה בקע משפתיו, והמים חסמו את גרונו, פיו ואוזניו. העולם חשך בעדו...
ובינתיים, בישר שלא היה מודע למה שאירע, ישב
שעון אל גזע העץ. הצער גרם לו להתייפח בבכי והוא חשב לעצמו:
"איך אוכל להמשיך ולארוח לחברה לנבל
כזה? הוא מטנף את המים הזכים בלכלוך שלו, אך הוא גם מלוכלך מבפנים והוא נחוש בדעתו
להרוס אחר כך את הבריכה כולה. רק מוח שפל יכול להגות דבר כזה. לא, קצתי בחברתו, לא
הייתי מאחל לאיש בן לוויה כמוהו. אם יטבע בבריכה יהיה זה רק גמול נאות למעשיו."
מחשבות כאלה ודומות להן התרוצצו בראשו של בישר
בעוד הוא מחכה שמליכה יקרא לו, או יחפש אותו. ואז מה? מה עליו לעשות? כיצד יפטר
ממליכה?
אך הוא חיכה לשווא. איש לא הגיע. לא קול
צעדים, אף לא דיבור הפרו את הדממה. לבישר היה נדמה שהוא בודד על אי בלב המדבר. האם
קרה משהו? לפתע מבלי שיכול היה הוא עצמו להגיד מדוע, עבר עליו גל של אי שקט. הוא
זינק ממקומו, מיהר לבריכה ושם ראה מחזה לא נעים לעין: מליכה צף עירום על מימי
הבריכה, טבוע! מת!
בישר הזדעזע.
בלי תנועה ניצב רגע ארוך על שפת הבריכה ונעץ
מבטו בגופה. רק אז הבחין כמה עמוקה הבריכה וניחש שמקורה במעיין תת קרקעי.
הוא משך את האיש הטבוע מתוך המים, קבר אותו
ולאחר שהשלים את מעשהו ישב זמן מה ליד הקבר הטרי. סביב סביב משל השקט ועצב עמוק
הכביד על לבו. בקול רך, כאילו יכול היה עדין האיש המת לשומעו בערש האדמה, אמר:
"היכן היא עתה פיקחותך? כל רברבנותך?
כל יומרתך לדעת יותר מאחרים? כלום הועילו לך כל אלה בסופו של דבר? כלום לא החזקת
עצמך כמי שמכיר את הנעלם מעין ויודע לחזות את העתיד? כלום ראית, מסכן שכמותך, את
הבאר העמוקה הפעורה למרגלותיך? אמת, כל זמן שאנו חיים אנו שוגים מידי פעם ויד איש
לא תוכל להתיר את חוטי הגורל, ועם זאת איש אינו נופל כל זמן שלא הרפה מידו את הקצה
לכל חוט - אללה הכל יכול... שנינו כאחד טעינו בהשערותינו על בריכת המים, אך אתה
טבעת בעוד שאני ניצלתי! מדוע? אולי יצאתי בשלום משום שהייתי אסיר תודה והאמנתי
בטוב שבעולם הזה, בעוד שאתה שהגית ופעלת רע, גם קיבלת וסבלת רע."
עם מחשבות אלו קם בשיר על רגליו והחל לקבץ
את חפצי האיש המת. הוא קיפל את הבגדים, אך בשעה שהרים את התרמיל נשר מתוכו צרור
תפוח. הוא פתח אותו ורוקן את תוכנו על האדמה ונשאר פעור פה. מה נשר מתוך הצרור?
מטבעות זהב טהור, ערימה גדולה ונוצצת. כאשר מנה אותן נוכח לדעת שמספרן עולה לאלף
מטבעות בדיוק.
בכל ימי חייו עד כה לא ראה בישר ובודאי שלא
החזיק ברשותו כל כך הרבה כסף. האוצר ערבב עליו את חושיו. הוא לא היה נכון לגילוי
כזה ואש התשוקה לזהב ניצתה בלבו.
אך עד מהרה שבו אליו עשתנותיו. הוא מיהר
לצרור את המטבעות והחזירן לתרמיל, קשר אותו בקפידה וחשב לעצמו:
"אם אין ביכולתי להושיע את המסכן,
לפחות אוכל לדאוג לחפציו. שמו ידוע לי ואני יודע גם שהוא התגורר באותה עיר שאני
מתגורר בה. לא יהיה זה קשה לאתר את בני משפחתו ולמסור להם את רכושו יחד עם הידיעה
המרה על מותו. זה הדבר שעלי לעשות. זוהי חובתי."
משקיבל בישר את ההחלטה, המשיך במסעו. הוא
חצה בשלום את המדבר עד קצהו והגיע עד מהרה לעיר מולדתו. כמה מאושר היה לראותה שוב.
מיד כאשר נח והתאושש מתלאות הדרך וסבלה, יצא בישר לחפש את משפחתו של מליכה. הוא חש
ששלוות נפשו לא תשוב אליו בטרם ימלא את חובתו.
הוא לקח עמו את חפציו של מליכה והראה את
הצניף הנהדר שלו לכל מי שפגש בתקווה שמישהו יזהה אותו. הוא שאל עוברים ושבים:
"האם מוכר לכם במקרה אדם בשם מליכה שהצניף הזה שייך לו? היכן הוא מתגורר? האם
הוא נשוי ובעל משפחה?"
לבסוף מצא מישהו בעל הדרת פנים שהאיר את
עיניו.
"בודאי!" אמר ונקב בשמו של רחוב
סמוך, "שם הוא חי עם אשתו. אינך יכול לחלוף על פני הבית מבלי להבחין בו,
כיוון שהוא הגבוה והיפה בכל הבתים ברחוב, ארמון היאה למלך!"
וכך אומנם היה. בישר מצא את הבית וכאשר הקיש
על שעריו פתחה את הדלת נערה נחמדה למראה, משרתת ללא ספק, ושאלה אותו למבוקשו.
בישר חשב לעצמו: 'עלי למסור את הידיעה במלוא
העדינות האפשרית' ובקול רם אמר לנערה:
"ברצוני למסור משהו אישי לבעלת הבית
בעניין הקשור למליכה בעלה. האם אוכל לשוחח אתה?"
הנערה הובילה את בישר לתוך חדר. דקות ספורות
אחר כך נכנסה לחדר אשה רעולת פנים, לבושה בקפידה. היא ביקשה מן האורח להתיישב על
אחת הכריות שבקצה השטיח, התיישבה בעצמה ואמרה לו:
"אמור לי את האמת!"
בישר
לא יכול היה לעמוד בפני קולה. מתוך התחשבות ברגשותיה היה בדעתו להעלים ממנה חלק מן
הפרטים, אך עתה שוב לא חשב שזהו הדבר הנכון לעשותו והוא סיפר לה את כל אשר ידע על
אודות מליכה מאלף ועד תו. הוא תאר בפניה את נסיבות פגישתם, את שיחותיהם, סיפר לה
על שחצנותו ויהירותו, על התעקשותו למצוא פגמים וכוונות זדוניות בכל דבר טוב,
ולבסוף תאר בפניה מה קרה בבריכה שבלב המדבר, הבריכה שהאיש כפוי הטובה רצה לסתום
ולהרוס ושבתוכה טבע בסופו של דבר באשמתו שלו.
"הוא מת" סיים בישר את דבריו,
"אך את - מי יתן ותאריכי שנים! את גופו הפקדתי בידי האדמה; הבה ונקווה שאותם
מים שהרגו אותו גם טיהרו אותו מעוונו. את מטענו החומרי שנשא עמו הבאתי לכאן -
ראי!"
ועם המלים האלה הניח בישר על השטיח לרגליה
של הגברת את החבילה שהכילה את בגדי האיש המת, את תרמיל המסעות שלו ואת צרור מטבעות
הזהב.
רגע ארוך נותרה האשה הרעולה דוממת ושותקת.
דבריו נגעו עמוק בלבה והיא התייפחה בשקט, אך עד מהרה השתלטה על עצמה וקולה לא רעד
כאשר פתחה פיה להשיב לו.
"השבח והתודה לך, שכן נהגת באצילות
ובנדיבות בדיוק כפי שאללה היה רוצה שיתנהגו ברואיו. מי עוד היה נוהג כך? דבר לא
פיתה אותך, לא יופי ולא מלים, אף לא זהב... ובכן מליכה מת. מה שסיפרת לי עליו -
האמת גרועה פי אלף. כלום איני יודעת, אני שהייתי אשתו. הוא שיקר לי. הוא הונה
אותי, אך אני עמדתי על כך רק באחור. במשך שנים נהג ברוע כלפי וכלפי רבים אחרים,
גברים ונשים כאחד, כיוון שתרמית ועושק היו עסקו בעולם הזה והשנאה היא שהנחתה אותו
בחייו. מאחורי כל דבר שעשה ואמר הסתתר הנחש. אך הבה נניח לו. לא נאה לדבר סרה
במתים ולא אנו נהיה שופטיו. גופו שייך עתה לאדמה ואת מקומה של נשמתו אין אנו
יודעים. אך אותך בישר, מכירה אני כשם שמכיר אתה אותי ואני מאמינה שאלוהים עצמו הוא
שיעד אותנו איש לרעותו. האם אינך מזהה אותי? הסתכל, הסתכל עלי!"
ועם המלים הללו הסירה הגברת את צעיפה מעליה
ומי נגלתה לעיניו של בישר? אני יודעת שלבטח ניחשת זאת. לפניו ישבה האשה הזרה שפניה
נחשפו לעיניו באותו יום עקב משב הרוח, האשה שיופייה הרס את שלוות נפשו וגרם לו
לעלות לרגל לירושלים לחפש את עזרת האל הכל יכול כנגד תאוותו האיומה.
הייתה זו היא! אללה הנחה אותו כמו אדם עיוור
והראה לו את הדרך - כה ארוכה וכה קשה, המובילה מוויתור וקבלת הדין להתגשמות
ומימוש. לעולם לא היה עולה בידו למצוא אותה בעצמו. כמה נפלא היה כל זה. זה היה
יותר ממה שבישר יכול היה לעמוד בו. צעקה רמה בקעה מפיו והוא נפל ארצה חסר הכרה.
כאשר שב והאיר לו אור העולם ראה רוכנות
מעליו את הפנים היפות מכל הפנים שראה מעודו. זיכרון מה שאירע שב אליו וראשו בער
מאושר ומבושה.
"אל תחשביני למשוגע" אמר,
"אהבתך היא שלכדה אותי בקסמיה כמו לחש כישוף! איך אוכל לעמוד בכך בלא שאגווע.
זמן כה רב אוהב אני אותך וזמן כה רב יקדה נפשי בגעגועי אליך. האם את יודעת? האם את
זוכרת? היום שהרוח קרעה מעליך את צעיפך, קרעה את הצעיף ממך ואת עצמי מעצמי. כיוון
שברגע שראיתי אותך הפכתי בנשימה אחת לאסירך ואף על פי שלא שכחתי אותך מאז לרגע
אחד, לא סיפרתי עליך לאיש. היית לסוד ושפתי חתמו את אהבתי. כאשר לא יכולתי לשאת
עוד את געגועי, נמלטתי אל אלוהים וראי! מה שלא רציתי לשדוד כגנב היה לשלי בזכות.
אלוהים עצמו בטובו ובחמלתו נתן אותך לי ואותי לך..."
כאשר שמעה האהובה את דברי בישר, ניצתה בה אש
אהבתה שלה כפל כפליים, בקעה ממעטה החשיכה וזהרה כירח במלואו. המשי נצץ ללא רבב
ופריחת השושנה התנשאה גבוה מעל לעשבים.
עד מהרה נישאו השנים וחיו מאושרים יחדיו. לעולם
לא שכחו להודות לריבון העולמים הכל יכול ואהבתם לא קמלה עם השנים. בישר אהב לחזות
ביפיפייה שלו כשהיא לבושה בירוק כיוון שירוק הוא גם לבושם של החוּרִיות בגן העדן
והמלאכים בשמים.
ירוק הוא צבעו של הארז. ירוק הוא כל הצומח
בשדה וירוק הוא הדבר שנשמתנו נכספת לו יותר מכל. ירוק מוליד ניצוץ בעין, ירוק הוא
הניגון של כל מה שצומח והסימן לבריאות ולשלום.
זה היה סיפורה של הנסיכה המאורית וכאשר
סיימה אותו מצאה מנוח על חזהו של המלך.
הסיפור הרביעי
והוא הסיפור שסופר על ידי הנסיכה הרוסית ביום שלישי
בביתן האדום של מאדים
היה זה באחד מימי החודש החורפי, חודש
דֶּאִי, הקצר כליל קיץ, עת ביקר המלך בהרם, עוטה לבוש שני וארגמן, בביתן האדום.
היה זה יום שלישי וכלום אין יום שלישי המרכז והטבור לימיות השבוע, הטוב שבכל
הימים? זהו יומו של מאדים וצבעו של אומץ הלב בקרב וזה היה גם יומו של השה בהרם,
כיוון שבהרם פירושו מאדים.
הנסיכה אדומת הלחיים ציפתה לאדוניה המלך.
צבעה היה כצבע האש, אך היא עצמה הייתה טובת לב ורכה כמים והיא שרתה את אורחה
המרומם בלהט. מה יפה הלבנה בחולקה כבוד לחמה!
וכאשר, תחת הכיפה השמימית, קרע הלילה בחוד
דגלו את משיו של היום, ביקש המלך מן התפוח האדום נוטף הדבש סיפור משעשע, והיא לא
סירבה ומשפתיה האדומות כאבן אודם זרקה מרגליות לרגליו:
"אלופי, השמים הם מפתנך ודסקית השמש -
הירח באוהלך; ניצב אתה גבוה מעל כל המלים שתדוברנה בשבחך ואיש עלי אדמות לא יוכל
להגיע עדיך. מי יתן ויוכו בסנוורים כל הכופרים בגדולתך!" ומשסיימה הנסיכה
לומר שבחו בפניו, פתחה פיה וסיפרה לו את:
סיפור חידותיה של טורנדוט
ספר
יסופר כי בימים עברו משל באחת מעריה של רוסיה מלך ולו בת שהייתה יפה לא פחות
משהייתה נבונה. שמה היה טוּרְנָדוֹט, ואם אומר שגופה דמה לארז מארזי גן עדן ופניה
היו כורד הענוג ביותר שתוכל לדמות בנפשך, לא יהיה בכך כדי לתארה, שכן בהשוואה
אליה, מיהו הארז ומהו הורד? מי יוכל לתאר את פיה העדין והמחוטב ולמה אשווה את
מותניה השבירים והדקים?
לו היה מבטן של עיניה החולמניות ננעץ בך
היית הופך לשבוי אהבתה עד סוף ימיך ואנשים חופשים היו מקנאים בך על כבליך.
חכמתה של הנסיכה הייתה אף היא אחד מפלאיו
האמיתיים של העולם. לא הייתה אומנות שלא שלטה בה ולא היה מדע שלא הכירה, וכל זאת
עשתה בקלות ובמיומנות כדרך שאנשים אחרים לומדים לשחק. אך טורנדוט לא הסתפקה בידע
הרגיל. היא השתלמה אף בתורת הקסמים והכישוף, למדה את כל ספרי האומנויות העל טבעיות
והגיעה לידי שליטה בסודות שכל היודע אותם לא יסגירם לידי ההמון השוטה. היפלא אפוא
ששמעה של הנסיכה חרג אל מעבר לגבולות הממלכה והגיע אל כל ארצות תבל ושמה נישא בפי
כל?
"טורנדוט זו אינה יצור אנושי
רגיל!" אמרו הבריות, "דומה כי השמש הוא אביה והלבנה אמה הורתה וכי ירשה
את יופייה מנוגה ואת שכלה מכוכב חמה. מעולם לא נודעה עלמה כמותה!"
עד מהרה שיחרו לפתחה המוני מחזרים שהגיעו
מכל קצות תבל. אחדים מהם התפארו בהררי זהב, אחרים בכוח ובאומץ לב וכולם חפצו לשאתה
לאשה.
טורנדוט התעלמה מכל מחזריה. היא רכשה בוז
עמוק לכל הגברים והמחשבה על נישואין עם מי מהם מילאה אותה תיעוב.
"מי מבין כל הברנשים הללו" חשבה
היפיפייה הגאה, "יסכון להיות לי לבעל?"
אלה היו גם הדברים שאמרה לאביה כל אימת
שניסה לשכנעה לבחור במי מהם לבעל, והמלך המסכן לא ידע מה לעשות, כיוון שבין
המחזרים היו נסיכים אצילים רבים וגיבורים ללא חת. עוד ועוד מחזרים נקהלו בשערי
הארמון, הציקו למלך ולחצו אותו מכל צד. מה ניתן לעשות? הצורך גדול ותשועה מנין?
הרחק מן העיר במקום שממה ניצב הר שראשו
בעננים. כאשר נוכחה טורנדוט לדעת כי צבא המחזרים מתרבה מיום ליום והם הומים סביב
הארמון כמו דבורים ליד כוורת, גמלה בלבה החלטה. היא פנתה אל אביה המלך ואמרה לו:
"אבי היקר, סלח נא לי, אך עלי לעוזבך! בנה
למעני על ההר טירה חזקה שצריחיה יתנשאו עד לעננים ואותה אאווה לי למשכן. כך נפיץ
מכאן את עדר המחזרים המייגע הזה."
המלך אהב את בתו כבבת עינו והמחשבה על פרידה
ממנה הכאיבה לו מאוד, אך המצב לא הותיר לו הרבה ברירות והוא כיבד את בקשתה.
וכך נבנתה למען הנסיכה על פסגתו של אותו הר
מרוחק, טירה מבוצרת עטורת מגדלים וחומות עם חרכי ירי. וכה אדירה הייתה הטירה עד
שנדמה כאילו ענק כלשהו אזר את כל כוחו והעמיס צוק ענק על ראשו של ההר הנישא.
במבצר הררי בלתי חדיר זה מצאה טורנדוט מפלט
מלהט תשוקתם של מחזריה הטרחנים. האוצר היה נעול עתה מאחורי מסגר ובריח עשויים
פלדה, ומי הוא הגנב - אמור נא לי - אשר יוכל לשדוד אותו?
אנשים כינו את הנסיכה 'גברת טירת ההרים'
ואיש מאתנו לא חזה אף בחלומותיו הפרועים ביותר גבירה שכזו.
טורנדוט אהבה תמיד להיות לבדה, אך עתה בקן
הנשרים שלה נטתה מחשבתה אף הרחק עוד יותר מיתר יצורי אנוש. וכי במה נחשבו אלה
בעיניה ומה תועלת בהם? ובעיקר מה צורך לה בבעל? היא, שבגופה הנשיי שכן שכל כה
גברי! הנסיכה התבוננה בכוכבי הלכת המאירים את שמי טירתה. היא הכירה כל כוכב וכוכב
- את מהלכו ותכונותיו ואת השפעתו על הטבע ועל גורלות בני האדם.
היא הייתה מסוגלת לחזות - כך מכל מקום
האמינה - את מהלכי השמים וגורל אנוש. היא לא ביקשה דבר, רק להימלט מאחיה בני האדם
אל פסגתו הנישאת של ההר ואל מעבר לחומות העבות של טירתה. אך כלום די בכך? האם
הייתה באמת מוגנת פה לעד מכל דבר?
בהגותה בדבר עלה בדעתה של הנסיכה להגביר אף
יותר את ריחוקה ואי חדירותה של טירתה; הן לא בכדי בורכה בידע המגיה והכשפים.
בלב טורנדוט התעוררה תשוקה עזה לבחון את
כוחה. היא עיצבה דמויות מוזרות רבות עשויות פלדה ואבן, וכל אחת מאותן דמויות אחזה
בידה חרב שלופה. היא ציידה שומרים מלאכותיים אלה במנגנון נסתר מעין והחביאה אותם
בקצה השביל המוביל אל הטירה. כל משיג גבול שלא ידע את סוד הדמויות ולא צעד במסלול
הנכון עתיד היה להיהרג ממכת חרבה של אחת הדמויות המוסוות.
אך גם אם היה עולה בידו של מאן דהוא להגיע
אל פסגת ההר, לא היה מצליח לחדור לטירה עצמה, שכן את השער לטירתה הצפינה הנסיכה
בפינה נסתרת מעין המתבונן מבחוץ ובמקום שאיש לא ציפה לו.
כאשר השלימה כל זאת הייתה טורנדוט סמוכה
ובטוחה שלא יעלה בידו של אף בן תמותה להגיע עדיה ללא רשותה.
הנסיכה הייתה גם ציירת מחוננת שמעטים כמוה
בעולם כולו. כמו הצדפות הדוחסות טיפות טל והופכות אותן לפנינים, כך ארגה היא צבעים
בתוך בדיה שצלליהם אפלים כמו הסלעים השחורים סביב לפניהן המאירות של החוריות בגן
עדן. ציוריה השתוו ביופיים לאלו של גדולי הציירים הסינים.
הפעם נטלה הנסיכה את מכחוליה על מנת לצייר
על גבי בד משי תמונת דיוקן שלה עצמה, בגודל טבעי ומעל התמונה שרטטה במכחולה
באותיות שאין עדינות מהן את המלים האלה:
"כל החפץ לקחתני לו לאשה, בל יעריץ
אותי מרחוק, אלא יבוא לכאן לטירתי ויחיש פעמיו לראותני כמו העש החש אל האור בחשכת
הליל. לזאת ידרש גיבור חיל עשוי ללא חת ולא מוג לב; איש הנכון להשליך חייו מנגד לא
פעם אחת אלא אלף. ואם ברצונו לזכות בי, ארבעה תנאים יהיה עליו למלא: ראשית עליו
להיות בן אצילים יפה תואר; שנית יהיה עליו להתגבר על החרבות המכושפות החוסמות את
דרכו אלי; שלישית, אם יעלה דבר זה בידו, יצטרך הוא לגלות את השער המוליך אל
נוכחותי, כי לא אקבל את זה אשר יערים לבוא אלי דרך הגג; ורביעית - אם יעשה כל אלה
ויגיע עדי, יהיה עליו לפתור את החידות אשר אחוד לו בנוכחות אבי. אם ישכיל לפותרן
יזכה בידי וילגום משיקוי האושר, אך אם יכשל ולא יהיה בפיו מענה, יאבד הוא את
חייו!"
או אז הפקידה הנסיכה את תמונת הדיוקן
והכתובת שעליה בידיו של שליח וציוותה עליו בזו הלשון: "קח את התמונה העירה
ותלה אותה מעל לשער הראשי כדי שכל החפץ לזכות בי יוכל לראותה ולקרוא את אשר רשמתי.
האם הבנת את פקודתי?"
השליח עשה כדבריה ומה שצפוי היה שיקרה אכן
קרה: החדשות נפוצו מעיר לעיר ומארץ לארץ ועברו ביעף, כמו הרוח הנושבת. עד מהרה
התקבצו ובאו מחזרים נוספים. הם באו עדרים עדרים: אבירים, נסיכים ואף מלכים באו
להתבונן בדיוקנה של טורנדוט התלוי על שער הכניסה לעיר. בטרם יצאו לדרך חשבו לעצמם
ואמרו לידידיהם שהזהירו אותם: "אל דאגה, רק אביט בדיוקנה ולא יותר. אוכל
להמשיך ולחיות גם בלעדי הנסיכה האכזרית הזו."
אך מה כוחם של טיעונים הגיוניים? די היה
שיציצו אך פעם בדיוקנה של הנסיכה כדי שתתבלבל עליהם דעתם. עד מהרה, בזה אחר זה,
ניסו את מזלם - כולם אנשי חיל ובני אצילים - ובזה אחר זה איבדו את חייהם בניסיונם
זה. איש מהם לא הגיע אפילו לפסגת ההר. כולם קיפדו חייהם בדרכם על ידי החרבות
המכושפות, אם לא על ידי הראשונה בהן, אזי על ידי השניה או השלישית. עיוורים
ונבערים מיהרו אל חורבנם שלהם וכל גמולם על העזתם היה בוז וכלימה, שכן, הנסיכה
טורנדוט שהייתה הרבה יותר פקחית וערמומית ממאהביה בישי המזל רק בזה ולעגה למשבתם.
את ראשיהם של אלו שמתו למענה הוקיעה הנסיכה
על שערי העיר סמוך לתמונתה שלה. לא חלף זמן רב ושורות שורות של גולגלות הלבינו
בשמש אחת ליד רעותה ומידי יום התווספו אליהן עוד ועוד גולגלות. בדיוק כשם שערים
אחרות מחוזקות ומיופות בחלונות ירי, כך הייתה עיר זו מקושטת בגולגלות אנושיות.
יום אחד מכל מקום, ארע שבן מלך צעיר שלא שמע
על אודות טורנדוט, יצא לצייד על גב סוסו והזדמן במקרה לעירה של הנסיכה ואל השער
שתמונתה של טורנדוט, עטורה בגולגלות רבות, תלויה עליו - פנים קורנות של נסיכה נאוה
בין גולגלות אדם מזוויעות.
הנסיך שהיה לא רק יפה תואר אלא גם נבון
מאוד, התבונן בתמונה כמו גם בגולגלות וקרא את הדברים הרשומים על הבד. גם הוא, בין
אם רצה בכך ובין אם לאו נמלא בין רגע באהבה יוקדת לנסיכה, כמו נתקף במחלה חשוכת
מרפא וחש שלא יוכל לחיות שוב אפילו שעה אחת בלעדיה. ועם זאת, באותו זמן עצמו, חלף
בו רטט למראה הגולגלות הרבות לאין ספור של קודמיו. הוא חשב לעצמו: 'יהלום זה תלוי
על צווארו של דרקון! איככה אוכל להימלט במקום בו אין מפלט? אינני יכול לחיות
בלעדיה, אך אם אך אושיט ידי לעומתה, תהרגני עוד בטרם יגעו בה; מתחת לרקמת המשי של
תמונת דיוקן זו מצטנף צפע ארסי. עד כה לא עלה בידי איש להימלט מפגיעתו, אך כלום
אועיל לעצמי אם באחד הימים יתנוסס גם ראשי שלי על גבי השער? ועם זאת יודע אני לבטח
שהוא אכן יתנוסס שם אלא אם כן אוכל לחמוק מהמלכודת שנפרשה ללוכדני. אני אמיץ דיי
לסכן את חיי, אך מדוע שאשליך חיי מנגד? למי יועיל הדבר?'
תשוקתו העזה ושכלו הבהיר וההגיוני נאבקו זה
בזה בקרבו. הוא ערך את מחשבותיו: 'נסיכה זו אשר תלתה על גב השער את דמות דיוקנה
כדי למשוך את לב מעריציה, אין ספק שנחונה בכוחות כישוף, ואדם אשר אין בידו כישורים
כאלה לא יסכון לה לבעל. עד כאן הכל ברור. אם אכנע לתשוקתי ואפעל בחיפזון - אבד
אובד. ראשית כל עלי לשקול היטב היטב כל צעד ולתכנן מעשי בקפידה. רק לאחר שתהיה
בידי תוכנית ערוכה לכל פרטיה אוכל להוציאה אל הפועל בזריזות וללא היסוס. אך כיצד?
מחשבותי מרגשות אותי. לבי נבוך וחושי מלהיטים את יצרי. איך אוכל לחשוב בהגיון?'
דמעות הציפו את עיניו. הוא נאנק. הוא חש
עצמו כנדון למוות שמכסים עיניו במסווה לפני הוצאתו להורג. היה עליו לאזור את כל כוחותיו
כדי לא לפשוט צווארו לחרב.
בסופו של דבר השתלט על עצמו וחזר לעשתנותיו.
הוא שכר לו בית בעיר והסתיר את תשוקתו מעין כל, ועם זאת יום ולילה תעו מחשבותיו
לטורנדוט היפיפייה וכל יום עם הנץ החמה היה ניגש לשער העיר ונועץ מבטו בתמונה
המבטיחה אושר לאין קץ ובגולגלות המעטרות אותה והמאיימות עליו במוות.
מה עליו לעשות? כיצד יתיר את הסבך? מהו
המפתח אשר יפתח את המנעול? ככל שהעמיק לחשוב והגה תוכנית אחר תוכנית, אך כדי
לדחותן מעליו - רחק ממנו הפתרון. אם קיימת דרך, לבטח אין הוא מוכשר לגלותה. עליו
לבקש עזרה מאחרים. אך מי הם אותם אחרים? את זאת החל עתה לבדוק.
הוא שאל בעצתם של אנשים מלומדים ויראי שמים
ופקד אכסניות שנוסעים עתירי ניסיון הגיעו אליהן, ובאחד הימים סיפר לו אחד מהם על
אדם חכם שלדבריו דמה למלאך שמים או לציפור הפלאים סימורג. אדם המסוגל לגרש שדים
ומכיר ויודע את כל סודות העולם הזה. אם יש מישהו היכול לסייע בעדו - זה האיש.
הצעיר יצא מיד לדרך לחפש אחריו. הוא פילס
דרכו בעמקים, חצה מדבריות וטיפס על הרים עד שבסופו של דבר עלה בידו לאתר אותו. אך
היכן שכן אותו חכם? התוכל לנחש? לא בעיר או בארמון, גם לא בבקתה דלה; בלב השממה
בתוך מערה עזובה, גבוה בהרים, שם היה מקום משכנו. אך הדבר לא הרתיע את הנסיך
הצעיר. הוא התקרב אל הנזיר ביראת כבוד עמוקה והיה לתלמידו לתקופת זמן ארוכה מאוד.
לבסוף לאחר שרכש סבלנות וחכמה, אזר עוז בלבו לספר לנאור על אודות הנסיכה טורנדוט
ועל אהבתו אליה. הוא תאר באוזניו את דמות דיוקנה, את אומנות הכשפים שלה ואת ארבעת
התנאים אשר הביאו כבר כלימה ומוות על רבים ממחזריה.
האיש הזקן, לאחר שהאזין ברוב קשב לדברים
והגה בהם עמוקות, גילה לנסיך את סודותיו הכמוסים ביותר ואת תשובותיו לחידות
המסובכות ביותר.
הצעיר הרעיף עליו אלף תודות ואחר כך נפרד
ממורהו וחזר לעיר ששלט בה אביה של טורננדוט. בזהירות רבה ערך את תוכניתו להשגת
הנסיכה. ראשית נועץ בכוכבים, צייר את ההורוסקופ וקבע את היום המתאים לביצוע
תוכניתו, ואז, על סמך כל מה שלמד מפיו של הנזיר, הגה דרכים ואמצעים לחשיפת חרבות
הכישוף המסוכנות ולהפיכתן, אחת אחת, לבלתי מזיקות. הוא ביקר גם עובדי אלוהים
וסגפנים אחרים שהכיר וביקש מהם לתמוך בו בכוחן הרוחני של מחשבותיהם ותפילותיהם.
כאשר הגיעה העת לצאת לדרך, לבש הצעיר גלימה
אדומה כדם אשר סימלה את צערו על אכזריות הגורל שהביא לשפיכת דמיהם של אנשים אמיצים
כה רבים במאמציהם להשיג את הנסיכה היפה. בבכותו אותם שיחרר הנסיך את עצמו מכל
תשוקה וכך אמר:
"אינני יוצא לדרך למען טובתי שלי כיוון
שגברתי על תשוקתי, אך הגיעה העת שמרחץ הדמים הזה יפסק. ידי תהיה על העליונה, או
שגם ראשי יתלה מעל השער הזה!"
המלך הזקן ברך אותו, והנסיך, עטוי גלימתו
האדומה, יצא למסע חיפושיו, בעוד אהבתם ואיחוליהם של תושבי העיר כולה מקיפים אותו
כמו שריון בלתי נראה.
כאשר הגיע הנסיך למרגלות ההר אל תחילתו של
השביל המוליך אל הפסגה, התווה חריץ בקרקע ובקוראו לעזרתו את רוחות מעמקי האדמה כפי
שהורה לו החכם במערה, עלה בידו להתחמק מפגיעתה של חרב הכשפים הראשונה. צעד אחר צעד
העפיל מעלה מעלה, וכך בבטאו את נוסחאות הכישוף המתאימות ברגעים הנכונים, עלה בידו
להתגבר על השומרים המכניים אחד אחר משנהו ולהפכם לבלתי מזיקים.
בסופו של דבר הגיע הנסיך לפסגה וראה לנגד
עיניו את חומותיה של הטירה האסורה המתנשאת עד לשמים. שום שער לא נראה לעין. כיצד
יעלה בידו למוצאו? הנסיך האדום לא היסס זמן רב. הוא הכה בעוז על תופו והאזין בקשב
רב ואז החל לחפור במקום שבקע ממנו ההד. עד מהרה גילה את השער הנסתר ומאחריו את
המעבר התת קרקעי שהוליך אל תוככי הטירה. התנאי השלישי מולא בשלמותו!
כל אותו זמן צפתה טורנדוט בהתקדמותו. היא
מיהרה לשלוח אחת משפחותיה לקדם את פניו במלים האלה: "אמת, מזלך שיחק לך, מחפש
דרך בוקע חומות! תחילה גילית את סוד החרבות המכושפות ואחר כך עלה בידך למצוא את
השער אל חדר האוצרות! אך עתה עליך לשוב העירה. המתן שם יומיים באורך רוח, אם אך
תוכל, ואז אבוא אל חצר אבי המלך ואמשיך לבחון אותך בקפידה בהציגי לך ארבע חידות.
אם תפתור אותן כהלכה, אסכים להינשא לך."
הנסיך עשה את דרכו חזרה לעיר. בהגיעו לשם
התקבל בהתלהבות על ידי כל התושבים. הוא ניגש אל שער הכניסה לעיר והסיר מעליו את בד
המשי הנושא את דיוקנה של הנסיכה, ובקפלו את הציור שהמיט אסון על אומללים כה רבים,
מסר אותו לאחד ממשרתיו למשמרת.
ואז הגיע תורן של הגולגלות. הוא ניתק את
החבלים הקושרים אותן וקבר את הראשים עם הגופות של הקורבנות האומללים.
בינתיים שטף את העיר גל שמחה. אנשים זימרו
וחיבקו איש את רעהו ברחובות. מתופפים היכו בתופים בלוותם את הרוקדים. מטר של זהב
וכסף ניתך בכל מקום; תמונות ושטיחים קישטו כל דלת וגג.
אך התנאי הרביעי? עד כה לא מולא התנאי. מה
יהיה אם לא יעלה ביד הצעיר למצוא את התשובות לשאלותיה של טורנדוט? מה יקרה אז? הכל
הגו באפשרות בחרדה, אך גם בכעס. בסודי סודות נועדו אנשי העיר יחדיו, קפצו אגרופים
ולחשו זה לזה:
"אם יסרב המלך לתת את בתו לצעיר הזה,
אחת נשבענו: אנו נשים קץ למלכותו ונעלה צעיר אמיץ זה על כס המלוכה תחתיו, כי הוא
זה שהציל אותנו מן האסון שהמיטה עלינו טורנדוט בידיעתו ובהסכמתו של אביה!"
כך שחו אנשים בינם לבין עצמם. מה שלא ידעו
הבריות הוא שאף טורנדוט המכשפה בצפותה בנסיך בסתר מתוך מבצרה, הגתה לו חיבה כה רבה
עד שבמעמקי לבה קיוותה כי יעלה בידו למצוא את המפתח לחידותיה...
כאשר שׁר הלילה שחור המסוה שיר ערש לאדמה
עזבה הנסיכה יפת התואר את טירתה. לאורה הרך של הלבנה נישאה היא, בת דמותה של
הלבנה, באפיריון אל ארמונו של אביה המלך בעיר הבירה.
המלך הזקן היה מאושר לראותה. טורנדוט סיפרה
לו מה קרה ואיך קיפחו מחזרים לאין ספור את חייהם בדרכם אליה והכל באשמתם בלבד - כך
על כל פנים טענה. לבסוף שיבחה והיללה את הנסיך אדום הגלימה ואת אומץ לבו ותבונתו
ואחרי כן המשיכה:
"שלושה תנאים עלה בידו למלא - אך מה
יקרה בעת שינסה למלא גם את התנאי הרביעי?"
"מדוע עוד תנאי נוסף?" מחה המלך,
אשר נכנע תמיד לבתו כיוון שאהב אותה אהבה ללא מיצרים, "די בתנאים שכבר מילא.
האם לא באת על סיפוקך?"
טורנדוט חייכה. פיה היה מתוק, אך המלים
שביטא היו אכן קשות:
"אחוד לצעיר ארבע חידות; הן תהיינה קשות
לפתרון, כה קשות עד שיזקק למלוא מזלו הטוב כדי לפתור אותן. אם יצליח אהיה אני עצמי
גמולו; אם לאו - הוא יודע למה עליו לצפות! בקש ממנו להופיע לפני כס מלכותך מחר.
אני אהיה שם חבויה מאחורי מסך."
"יהי כן." נאנח המלך, "הדבר
יעשה כרצונך. אקח על כתפי להוציא אל הפועל את כל אשר תבקשי."
כך הסתיימה שיחתם והאב ובתו פרשו לחדריהם
לישון. כאשר עלתה למחרת היום אבן האודם של החמה במעלה גלגל הרקיע הכחול וקרניה
האירו את העולם, נקרא הנסיך הצעיר אל חצר המלך, שם נאספו כבר כל אצילי הממלכה.
משתה מפואר ציפה לאורחים ומגשי הזהב כרעו
תחת עומס המטעמים. המלך ואנשי חצרו קיבלו את פניו של הנסיך האמיץ וחלקו לו את
הכבוד הגדול ביותר ולאחר שהכל נטלו חלקם בסעודה - אכלו לשובע ושתו לרוויה כאוות
נפשם, הכריז המלך כי הגיעה העת לערוך את המבחן באולם הגדול של הארמון. הוא עצמו
הצטרף לבתו מאחורי הפרגוד והניח את הכס לנסיך.
קצרי נשימה מרוב מתח חיכו כל הנוכחים לשאלה
הראשונה. אך שום קול לא הפר את הדממה. טורנדוט יפת התואר לא פצתה פיה. במקום זה
הסירה בשקט את עגיליה, ניתקה מתוכן צמד פנינים תואמות ובמוסרה אותן לשפחה צעירה
שניצבה לצידה, אמרה לה: "מסרי אותן לאורחנו והמתיני לתשובתו."
הנסיך קיבל את הפנינים הקטנות, התבונן בהן
בתשומת לב וביקש כי יובאו לו מאזניים. בשקלו את הפנינים צרף אליהן שלוש פנינים
נוספות בעלות משקל זהה בדיוק לשתים הראשונות ומסר את כל החמש ביד השפחה לנסיכה.
הנסיכה מצדה, שקלה אותן שוב ואז כתשה אותן
עם אבן משקל וערבבה את אבק הפנינים הכתושות בחופן של אבקת סוכר. התערובת נמסרה
חזרה לידו של הנסיך אשר ניחש מיד את משמעותה.
הוא ביקש לקבל קערית מלאה בחלב, הטיל לתוכה
את התערובת ושלח את הקערית חזרה לטורנדוט.
הנסיכה לגמה בזהירות את החלב המסוכר ואז
שקלה את אבק הפנינים שנותר בתחתית ומצאה שהוא נותר בעינו - אינו כבד, אף אינו קל
יותר, מאשר קודם לכן.
בעקבות זאת הסירה הנסיכה טבעת מאצבעה ומסרה
אותה לשפחתה כדי שתמסור אותה לידי הנסיך. הנסיך קיבל את הטבעת. הוא הביט עליה במבט
רך וענד אותה על אצבעו שלו. כמענה שלח הנסיך לטורנדוט פנינה נהדרת אשר זהרה כמו
לפיד בלילה. הנסיכה הניחה את הפנינה על כף ידה, הסירה מעליה את ענק הפנינים
שלצווארה ומצאה ביניהן פנינה זהה לה בדיוק בגודל ובצבע. היא קשרה את השתים זו לזו
בחוט ושלחה אותן אל הנסיך, וזה האחרון הביט בהן במבט בוחן בנסותו לקבוע איזו מן
השתים היא שלו. אך ככל שהתבונן בהן בזהירות לא עלה בידו להבחין ביניהן. אין ספק
שאין עוד שלישית כדוגמתן. הוא ביקש מאחד השומרים אבן שיש עגולה מזוגגת בכחול, קשר
אותה לשתי הפנינים הנהדרות ושלח את האבן הכחולה והפנינים אל בת המלך. כאשר ראתה
הנסיכה את אבן השיש הכחולה, נשקה לה וכשחיוך של אושר נסוך על פניה קשרה אותו לפרק
ידה בעוד שאת שתי הפנינים הצמידה לאוזניה.
"אבא, ערוך את טקס כלולותינו!"
קראה, "ראה מה מאושרת אני! מצאתי בעל כלבבי! בעולם הזה אין מי שישווה לו! אין
ספק שמבינה אני ויודעת דברים רבים, אך חכמתו מרקיעה גבוה מעל זו שלי."
"מלאכי," השיב המלך הזקן עולץ
לשמע מלותיה, "כל זה הוא טוב ויפה אך הסבירי לי ראשית כל מה התרחש כאן בין
שניכם. אינני מבין דבר, לא את שאלותיך גם לא את תשובותיו."
"הקשב אם כך," השיבה טורנדוט,
"בהתחלה שלחתי לנסיך שתי פנינים שנלקחו מעגילי. התכוונתי לומר לו: 'חיי אדם
קצרים הם כיומיים; עשה שימוש טוב בזמנך'. הוא, בצרפו אליהן שלוש פנינים נוספות,
השיב לו: 'גם אם היו הם כחמישה ימים, עתידים הם לחלוף מהר באותה מידה.'
אני בתורי בערבבי את אבק הפנינים עם הסוכר
שאלתי אותו: 'בידי מי מצויה אבן החכמים שתאפשר לו בחיים הללו המושחתים על ידי
התאווה, להבחין בין הארעי לנצחי?' והוא, הנסיך, ביוצקו חלב על התערובת השיב לי:
'די בטיפת חלב כדי להבחין בין אבק פנינים לסוכר'. אזי שתיתי חלב זה כסימן לכך
שבהשוואה לחכמתו חשתי כמו תינוק יונק שדים.
בשולחי לו את הטבעת הראיתי כי אני נכונה
להינשא לו, בעוד שהוא שלח לי פנינה אחת יפיפייה שמשמעה: 'כפי שאין בנמצא עוד פנינה
שתשווה לפנינה הזו, כך גם לא תמצא אשה שתהיה שווה לי'. אך אני מצאתי את הפנינה
התאומה במחרוזת שלי וקשרתי את השתים יחדיו כאומרת: 'אני היא אותה אשה!'
הוא נאלץ להודות כי אין עוד בעולם פנינה
שלישית שתשווה לשתים האלה ועל כן הוסיף לצמד הפנינים את אבן השיש הכחולה המגינה
מפני עין הרע ומסמלת את חותם האהבה על חדר אוצרותי."
כאשר שמע המלך את ההסבר, נוכח לדעת לשמחתו
כי בתו נכנעה ומצאה את אדוניה. חתונתם נחוגה ברוב הוד והדר.
או אז פרש המלך לשני כוכביו את שטיח גן
העדן, מבושם בניחוחות מושק ואלווי והותיר אותם לבדם.
הנסיך כיסה את פני אהובתו בנשיקות. הוא ליטף
את רימוני חזה וטעם את טעם שפתיה המתוקות כתמרים. בסופו של דבר ניצח היהלום את
הפנינה בקרב האהבה והבז מצא את משכנו על חזה הפסיון. הוא ראה תחתיו את עיניה
שיכורות האהבה ואת אבן השיש הכחולה שלו זוהרת על פרק ידה, ואז - שבר את חותם האוצר החבוי.
בפעם הזו היה לו הדם לסימן ברכה בדיוק כשם
שבצאתו אל הר הכשפים עטה גלימה אדומה. אך עתה היה הצבע האדום לצבע מזלו הטוב
ומאותו יום ואילך, כיוון שנמלט משחור המוות והגיע אל הזריחה האדומה של החיים,
המשיך הוא לעטות את לבושו האדום ועל כן זכה להיקרא בפי בני עמו המלך אדום הגלימה.
אבני חן רבות נחשבות לאבנים יקרות ערך על שום
אדמימותן והאלכימאים מכנים את הזהב בשם גופרית אדומה. אדומה היא גם נשמת החיים
המעניקה צבע ורגישות לדם. הנה כי כן הופך האדום למקור כל היופי בדיוק כשם שהורד לא
יוכל להיות לנזר הגן ללא מעטה הארגמן שלו.
*
כך סיימה הנסיכה הרוסית את סיפורה ודומה כי
עצם מלותיה ריחפו בחלל החדר כמו ניחוחם של ורדים אדומים. השתקפויותהן גרמו לפניו
של המלך בהרם להאדים אף הן כמו יין בצבע הורד. הוא פשט את זרועותיו ואימץ את ורד
הארגמן אל מול חזהו לתרדמת אהבים מתוקה.