מזרחה לשמש מערבה לירח חזרה לתפריט סיפורי עם
הגעת לדף
ישן של אתר מס"ע – המרכז לסיפורי עם ולפולקלור. כדי להגיע לדף הבית של האתר
החדש הקש על:
|
מזרחה לשמש מערבה לירח
כתב
עת לסיפורי עם ולפולקלור
הוצאת מס"ע
יודפת מרחשוון תשס"ה
נובמבר
2004
גיליון
מספר 25
משא העבר
נסר אדין צעד פעם בלווית תלמידיו סמוך לכפר. בנקודה מסוימת סטה המולה
מנתיבו ועשה עיקוף גדול.
"נסר אדין, למה סטית מן הדרך?" שאל אחד התלמידים.
"נזכרתי שבימי נעורי היה כאן בור גדול ותמיד חששתי שאפול בתוכו."
השיב המולה.
"אבל מורנו," הקשה התלמיד, "הבור כבר כוסה מזמן!"
נסר אדין הרהר רגע בשקט ואז השיב: "הבור אכן כבר לא קיים, אבל הפחד
נשאר."
בפתח הגיליון
לפני
שבע שנים, בפברואר 1996 הגשמתי חלום ישן והוצאתי לאור את החוברת הראשונה של
"מזרחה לשמש מערבה לירח". כשלקחתי על עצמי את המשימה להוציא לאור כתב עת
המיועד למספרי סיפורים, חובבים ומקצועיים כאחד, לא תיארתי לעצמי איזה עול אני לוקח
על שכמי, שלא לדבר על ההפסדים הכספיים שהיו כרוכים בכך. קיוויתי שאגיע לקהל רחב
הרבה יותר, אך המציאות טפחה על פני ולא עלה בידי להפיץ את החוברת למספר מספיק גדול
של מינויים שיאפשר לי לכסות על ההוצאה הכספית מבלי להזדקק לפרסומות.
החלטתי
על כן שהחוברת הנוכחית, חוברת מחצית היובל תהיה החוברת האחרונה בסדרה. המצאתי
אפילו סיפור שייחסתי אותו לנסר אדין כדי להסביר מדוע אסור להיצמד לעבר, וצריך
להתגמש ולהתאים עצמך להווה.
אך עם
זאת אני מבטיח לכל קוראי שלא אמנע מהם את פרי הגיגי ומחקרי באומנות הסיפור, אלא
שאעשה זאת באמצעות אתר אינטרנט. באתר זה תמצאו את כל החומר של של עשרים וחמש
החוברות מסודר לפי נושאים ואני מקווה שעל הבסיס הזה יתווספו סיפורים ומאמרים עוד
כהנה וכהנה.
(המשך מחוברת
קודמת)
דב לקה ומלך ליינסטר פרשו הצידה לשוחח
ביניהם ועיניו של המלך נראו גדולות כצלחת כיוון שמבטה של דב לקה גרם להן להתרחב
ולתפוח מעצמת התרגשותו. הוא היה כה מבולבל ומרוגש משמחה עד שהמלים שלו התערבבו עם
השיניים שלו ודב לקה לא הבינה בדיוק מה הוא מנסה לומר לה ונראה שגם הוא עצמו לא
ידע מה הוא מנסה לומר. מכל מקום עלה בידו לבסוף לומר דבר מה שניתן להבינו.
"אני אדם מאושר מאוד!" אמר.
"ואני", אמרה דב לקה, "אני
האשה המאושרת ביותר בעולם!"
"מדוע את כה מאושרת?" דרש המלך
המופתע לדעת.
"הקשב לי" אמרה, "אם היית
מנסה לקחת אותי מכאן נגד רצוני, היו חצי מאנשי אלסטר מקפחים את חייהם והחצי השני היו נפצעים אנושות
בהגנה עלי."
"עסקה היא עסקה." התחיל מלך
ליינסטר לומר.
"אבל," המשיכה דב לקה, "הם
לא ימנעו ממני ללכת כיוון שהם כולם יודעים שאני מאוהבת בך מזה עידן ועידנים!"
"מה אמרת שאת מזה עידן ועידנים?"
שאל המלך המופתע.
"מאוהבת בך." השיבה דב לקה.
"אלה הן חדשות בשבילי" אמר המלך
"וחדשות טובות."
"אבל, אני נשבעת" אמרה דב לקה שלא
אלך אתך עד אשר תעניק לי את אשר אבקש."
"כל מה שברשותי!" קרא ברנדוב
"וכל מה שברשותו של מישהו אחר."
"ועליך לעמוד בדיבורך ולהבטיח לי שתתן
לי את מבוקשי."
"אני מתחייב ומקבל על עצמי." קרא
המלך העולץ.
"אם כך" אמרה דב לקה "זה
הדבר שאני מטילה עליך."
"בהיר כשמש!" קרא .
"עד אשר תחלוף שנה לא תלון בבית שאני
נמצאת בו."
"חי ראשי וידי!" גמגם ברנדוב.
"ואם תבוא לבית שאני נמצאת בו במהלך
אותה תקופה, לא תשב על מושב שאני יושבת עליו."
"כבד הוא גורלי!" גנח המלך.
"אבל" אמרה דב לקה, "אם אשב
אני בכיסא או על מושב יהיה עליך לשבת מולי ולא לצדי ובמרחק מה ממני."
"אבוי!" שמר המלך והוא פכר ידיו
ואחר כך הכה בהם על ראשו ואז הביט בהן ובכל אשר על סביבו ולא יכול היה להבחין בשום
דבר והכל התערפל סביבו. ראשו היה אפוף ערפל וכל עשתונותיו אבדו.
"מדוע את מטילה עלי יגון שכזה?"
התחנן.
"ברצוני לדעת אם אתה אוהב אותי באמת
ובתמים."
"אבל אני אוהב אותך." אמר המלך,
"אני אוהב אותך עד שיגעון ואת יקרה לי מכל. אני אוהב אותך בכל חושי ובכל
אברי."
"כך אוהבת גם אני אותך." אמרה דב
לקה. "תעבור עלינו שנה נהדרת של חיזור ושמחה. ועכשיו הנח לי ללכת כיוון שאני
חסרת סבלנות להיות אתך."
"אבוי!" אמר ברנדוב והלך אחריה.
"אבוי לי, אבוי לי!" אמר מלך ליינסטר.
"אני חושבת" אמרה אשת להבה, שמי
שאיבד אשה כזו אין לו סיבה להיות עצוב.
מונגן נטל את סנטרה בידיו ונשק לה על שפתיה.
"כל מה שאת אומרת הוא נחמד כי את בעצמך
נחמדה", אמר, "ואת היא משוש חיי ומקור שמחתי בעולם."
ואז הגישו לו המשרתים יין והוא לגם ממנו
בשמחה כה גדולה ובלגימות כה ממושכות עד שכל מי שהתבונן בו סבור היה שהוא יוצף
ויתפוצץ מהן, אך מונגן צחק בקול רם ובמשנה הנאה עד שכלי הזהב והכסף והברונזה צלצלו
בקול רך לקול רעמי צחוקו וקורות הגג החלו לחרוק.
ואז המשיך הוא וסיפר:
מונגן אהב את דב לקה לבנת היד יותר מאשר את
חייו שלו. כל מלכויות העולם לא היו שקולות בעיניו אף לשרוך אחד מנעליה. הוא לא היה
מתבונן בשקיעת החמה אם יכול היה להתבונן במקום זאת בה עצמה. הוא לא היה מאזין
לנגינת נבל אם יכול היה לשמוע את קולה, כיוון שהיא הייתה משוש כל הדורות, פנינת
הזמן ופלא העולם עד יום הדין.
היא הלכה לליינסטר עם מלכה של אותה ארץ,
וכאשר הלכה נפל מונגן למשכב ומצבו היה כה חמור עד שלא נראה היה שיחלים אי פעם. הוא
החל להדלדל ולהצטמק עד שנראה כשלד מהלך, כולו עור ועצמות, כחוש עד בלי הכר.
ועכשיו יש דבר נוסף שעליכם לדעת:
לדב לקה הייתה בת לוויה צעירה שהייתה לה
לאחות מאומצת כמו גם משרתת וביום שדב לקה נישאה למונגן נישאה גם אותה משרתת למק אן
דב שהיה משרת ואח מאומץ של מונגן. כאשר יצאה דב לקה לדרכה עם מלך ליינסטר, נלוותה
אליה המשרתת שלה, רעייתו של מק אן דב.
באחד הימים ישב מונגן בשמש, מהרהר בעצב על
גורלו המר, ומק אן דב בא אליו.
"מה מצב העניינים אצלך, אדון?"
שאל מק אן דב.
"גרוע" אמר מונגן.
"היום שבו החזיר אותך מנננן מארץ
ההבטחה היה יום מר ונמהר." אמר המשרת.
"מדוע אתה סבור כך?" חקר אותו
מונגן.
"מכיוון", אמר מק אן דב,
"שלא למדת דבר בארץ ההבטחה חוץ מאשר איך להרבות באכילה ולבטל את זמנך."
"מה זה עניינך?" אמר מונגן בכעס.
"זה בהחלט ענייני." השיב מק אן
דב, "כיוון שרעייתי הלכה לליינסטר עם רעייתך, והיא לא הייתה מגיעה לשם אם לא
היית עושה עסקה עם אותו מלך מקולל."
מק אן דב החל אזי לבכות.
"לא עשיתי שום עסקה עם שום מלך",
אמר, "ובכל זאת אשתי הלכה מכאן, והכל בגללך."
"אין מי שמצטער על כך יותר ממני."
אמר מונגן.
"בהחלט יש" השיב מק אן דב,
"כיוון שאני מצטער עוד יותר ממך."
מונגן נעור אז מאדישותו.
"יש לך טענה מוצדקת כלפי", אמר
למק אן דב, "ואינני רוצה שלאיש תהיינה טענות כלפי. לך לארץ הפיות למקום
ששנינו מכירים. אתה זוכר את הסלים שהשארתי שם עם עפר מאירלנד באחד ועפר מסקוטלנד
בשני. הבא אלי את הסלים עם העפר."
"אמור לי לשם מה נחוצים לך
הסלים?" שאל המשרת.
"מלך ליינסטר ישאל את הקוסמים שלו מה
מעשי, וזה מה שאעשה: אני אעלה על גבך ואתחב את רגלי בשני הסלים, וכאשר ברנדוב ישאל
את הקוסמים שלו היכן אני, הם יגידו לו שרגלי האחת באירלנד ורגלי השניה בסקוטלנד,
וכל זמן שיגידו לו זאת הוא יחשוב שאין לו שום סיבה לחשוש ממני, וכך נוכל להגיע
לליינסטר בלי שידע על בואנו."
"רעיון לא רע." אמר מק אן דב.
הם יצאו אזי לדרך.
היה זה מסע ארוך ולא נוח, שכן גם אם היה למק
אן דב הרצון והנחישות לשאת את מונגן על גבו, הרי לא מלאכה קלה היא לשאת אדם על גבך
מאלסטר ועד ליינסטר ולפסוע במהירות. ועם זאת אם אתה דוחף או מקדם חזיר או סיפור הם
יגיעו בסופו של דבר למקום שברצונך להביאם אליו, ואדם שאינו פוסק מלהניח את כף רגלו
האחת לפני השניה, עתיד לעזוב את ביתו הרחק מאחוריו ולהגיע בסופו של דבר אל שפת הים
ואל קצה העולם.
כאשר הגיעו לליינסטר היה החג של חיי מוי
בעיצומו והם החישו צעדיהם וגמעו בצעד מזורז כברות דרך ארוכות כדי להיות שם בזמן,
וכך הגיעו אל מוי בסל קמיין ונבלעו בקרב ההמון השם פעמיו אל החגיגה.
קהל רב של חוגגים חלף על פניהם. היו שם
גברים צעירים ועלמות צעירות, ואם לא שלבו ידים הרי זה משום שהשתמשו בהן כדי לחבק
זה את זו וזו את זה. היו שם נשים זקנות נמרצות ושופעות חיים שצעדו בדרך, ואם לא
פטפטו אשה עם רעותה הרי זה משום שפיותיהן היו מלאים וגדושים בתפוחים ופשטידות בשר.
היו שם לוחמים צעירים עם גלימות בצבעי ירוק אדום וארגמן שהתנופפו מאחוריהם ברוח, ואם
לא הביטו על החיילים המבוגרים מהם הרי זה משום שהחיילים המבוגרים יותר הביטו בהם
באותה שעה. היו שם לוחמים קשישים עם זקנים באורך של ירד מתנופפים עד מעבר לכתפיהם
כמו אניצי חציר ואם לא טיפלו הם ביד שבורה או בגולגולת סדוקה, הרי זה משום שטיפלו
בפצעים שבבטנם או רגליהם. היו שם להקות של נשים צעירות שצחקקו ככל שהייתה להם
נשימה לכך וחייכו כשלא נותרה בהם עוד רוח. קבוצות של נערים הילכו שם והמתיקו סוד
יחדיו בצורה מוזרה כשהם מורים באצבעותיהם לכל הכיוונים ביחד ופורצים מידי פעם
בשעטה פראית כמו עדר סוסים מבוהלים. היו שם גברים נושאי עגלות טעונות בשר צלוי,
נשים עם חביונות מלאות במי דבש ונשים אחרות שנשאו עמן חלב או שכר. היו שם חבורות
משני המינים עם כדים נוטפי דבש מתנדנדים על ראשיהם, ילדים נושאים סלים גדושים
בתפוחי עץ אדומים ונשים זקנות שמכרו כוכבי ים וסרטנים מבושלים. היו שם רוכלים
שמכרו עשרים סוגי לחם עם תוספת חמאה חינם. היו כאלה שמכרו בצלים וגבינות, ואחרים
שסיפקו חלקי חילוף לשריונות, נדני חרבות מוזרים למראה, ניצבי חרבות ומגיני חזה.
היו שם ספרים נודדים שעמדו לשירותך אם בקשת לקצוץ את שערך, מגידי עתידות המוכנים
ומזומנים לגלות לך את גורלך ובלנים שהציעו דליים של מים חמים לרחצה. היו שם מפרזלי
סוסים לסוסך ורוקמים זריזים אם חפצת ברקמה
לגלימתך ולא חסר גם מי שיסיר כתמים מחרבך או יצבע בלכה את ציפורני ידך או יספק לך
כלב ציד משובח.
היה זה המון רב, עולץ וססגוני ששם פעמיו
לחגיגה.
מונגן ומשרתו התיישבו לרגלי גדר שיחים ירוקה
לצד הדרך והתבוננו בזרם האנשים החולף על פניהם.
רגע אחר כך שלח מונגן מבטו ימינה לכיוון
ממנו באו האנשים ואז משך את ברדס הגלימה והליט בה את אוזניו ומצחו.
"אוח!" אמר בקול עמוק ומתייסר.
מק אן דב פנה לעברו: "האם בטנך כואבת,
אדון?"
"לא הבטן היא זו." אמר מונגן.
"אם כך מה גרם לך לפלוט מקרבך את קול
הגיהוק הנורא הזה?"
"רק נאנחתי." אמר מונגן.
"שיהיה" אמר מק או דב, "אך
אולי תאמר לי על מה ולמה?"
"הסתכל במורד הדרך בכיוון הזה ואמור לי
מי בא." אמר למשרתו.
"נראה כמו אדון עם בני לוויתו."
"זהו המלך של ליינסטר!" אמר
מונגן.
"זה האיש" אמר מק אן דב בקול מלא
חמלה, "זה האיש שלקח ממך את רעייתך! וכן גם" שאג בקול פראי יוצא דופן,
"האיש שגזל ממני את רעייתי שלי, בזמן שהיא לא נכללה בעסקה!"
"תנמיך את הקול" אמר מונגן, כיוון
שאחד מן העוברים בדרך ששמע את שאגתו נעצר, אם כדי לקשור את שרוכי סנדלו ואם משום
שביקש להטות אוזן.
"אדון", אמר מק אן דב לאחר שחלפו
הגייסות על פניהם.
"מה הדבר, ידידי הטוב?"
"תן לי לזרוק איזו חתיכת סלע קטנה,
זעירה על ראשו של מלך ליינסטר."
"לא אתן לך לעשות זאת."
"רק רסיס קטן פצפון בערך פי שניים
ממידת ראשי.
"לא אניח לך לעשות זאת." אמר
מונגן.
"כשהתרחק המלך מטווח שמיעתם השמיע מק
אן דב קול גניחה עמוק מלא עצב.
"או קון!" אמר "או
קון-יו-גו-דאו!" חזר ואמר.
האיש שנעצר לקשור את סנדלו פנה אליו אז
ואמר: "האם כואב לך משהו, איש נכבד?"
"לא כואב לי שום דבר." אמר מק אן
דב.
"אם כך, מה גרם לך לפלוט מקרבך יללה
הנשמעת כמו נביחה של כלב חולה, איש נכבד?"
"הסתלק!" אמר מק אן דב, "לך
מכאן חטטן מחוטט פנים שכמותך!"
"לא נותרו עוד נימוסים בארץ
הזאת." אמר הזר. הוא התרחק מרחק מה ומשם קלע אבן במק אן דב ופגע באפו.
הדרך הייתה עכשיו פחות הומת אדם מאשר קודם.
רגעים ארוכים חלפו ורק נוסעים מעטים נראו עליה ואחר כך התרוקנה הדרך כליל ושעה
ארוכה לא נראה בה איש.
ואז התקרבו שני אנשים במורד הדרך. הם היו
כמרים.
"מעולם לא ראיתי מדים מעין אלה
בעבר." אמר מק אן דב.
"גם אם לא ראית," אמר מונגן,
"יש רבים מהם בסביבה. אלו הם אנשים שאינם מאמינים באלים שלנו." הוסיף.
"אינם מאמינים באלים?" אמר מק אן
דב, "נבלים שכמותם. מה, מה היה מנננן אומר על כך?
"זה שצועד בראש ומחזיק את הספר הגדול
הוא טיבראדה. הוא הכהן של סל קמיין והוא המנהיג מבין השניים."
"אכן כך, אכן כך" אמר מק אן דב,
"זה שמאחור צריך להיות משרתו כי הוא נושא משא על גבו."
הכוהנים שיננו את תפילותיהם ומק אן דב התפלא
למראה.
"מה הם עושים?" שאל.
"הם קוראים."
"אכן, אכן, זה מה שהם עושים,"
אמר מק אן דב, "אינני מבין מלה משפתם חוץ מזה שהאיש מאחור עונה אמן כל פעם
שהאיש מלפנים משמיע קול נחרה. והם בכלל לא אוהבים את האלים שלנו!" הוסיף.
"הם אינם אוהבים." אמר מונגן.
"עולל להם איזה תעלול, אדון" אמר
מק אן דב.
מונגן נענה לו והחליט לעולל לכוהנים תעלול.
שני הכוהנים עצרו מהילוכם ונעצו מבטיהם
היישר לפנים, ואז הביטו זה בזה ואחר כך נעצו עיניהם בשמים. הכומר התחיל לברך את
עצמו ואז החל גם טיבראדה לברך את עצמו ואחר כך הם לא ידעו מה לעשות, כיוון שבמקום
בו הייתה אך לפני רגע דרך עם משוכות שיחים משני עבריה ושדות שהשתרעו מאחוריהן, לא
הייתה עכשיו שום דרך, לא משוכה ולא שדה. היה שם נהר גדול רחב ידים שסחף את דרכם,
תוהו ובוהו של מים צהובים חומים, זרם עז ופראי רועש וגועש המתפתל בין סלעים קשים
וצוקי אבן. היו אלה מים בעלי עומק זדוני ולחות מתועבת, תאוצה מכוערת וקול חלול
ואומלל. במרחק מה מימינם ניצב גשר דק להחריד שהתנודד מעל המערבולת.
טיבראדה שפשף את עיניו ואז נשא שוב את מבטו.
"האם אתה רואה את מה שאני רואה? אמר לכומר.
"אינני יודע מה אתה רואה, "אמר
הכומר, "אבל מה שאני רואה לא ראיתי מעולם והלוואי וגם לא הייתי רואה זאת
עכשיו."
"נולדתי במקום הזה." אמר טיבראדה,
"אבא שלי נולד פה לפני, וסבא שלי נולד פה לפניו, אבל עד היום הזה והרגע הזה
לא ראיתי ולא שמעתי על נהר שזורם כאן."
"מה נעשה עכשיו?" אמר הכומר,
"מה נעשה עכשיו?"
"ננהג בהגיון, "אמר טיבראדה בכובד
ראש, "ונעסוק בענייננו. אם נהרות נופלים מן השמים, איזה קשר יש לך עם זה, ואם
יש כאן נהר, מה שנראה כודאי, הרי יש גם, השבח לאל, גם גשר מעליו."
"האם תציב עליו את כף רגלך?" שאל
הכומר.
"וכי למה נועד גשר?" אמר טיבראדה.
מונגן ומק אן דב באו בעקבותיהם.
כאשר היו השניים באמצע הגשר נשבר הגשר תחתם
והם הושלכו לתוך השטף הצהוב המבעבע.
מונגן חטף את הספר בדיוק כאשר נפל מידו של
טיבראדה.
"האם תניח להם לטבוע, אדון?" שאל
מק אן דב.
"לא" השיב מונגן, "אשלח אותם
מייל אחד במורד הזרם ואז יוכלו לטפס ולעלות ליבשה."
מונגן שינה אז את דמותו לדמותו של טיבראדה
ושיווה למק אן דייב את צורתו של הכומר.
"ראשי התקרח." אמר המשרת בלחש.
"זה חלק מהעניין." השיב מונגן.
"עד כמה שידוע לנו." אמר מק אן
דב.
הם המשיכו בדרכם לפגוש את מלך ליינסטר.
הם פגשו אותו סמוך למקום שנערכו בו המשחקים.
"טיבראדה,
נשמה טובה שלי!" קרא מל ליינסטר והעניק למונגן נשיקה.
מונגן השיב לו
בנשיקה.
"אמן,
אמן." אמר מק אן דב.
"על מה
ולמה?" שאל מלך ליינסטר.
ואז החל מק אן דב
להתעטש, כיוון שלא הייתה לו כל תשובה הולמת.
"זמן רב חלף מאז ראיתי אותך לאחרונה,
טיבראדה." אמר המלך, "אך כרגע אני ממהר מאוד. לך אתה לטירה לפני. מצא שם
את המלכה ותוכל לשוחח אתה. היא הייתה פעם אשתו של מלך אלסטר. קווין קוצ'לך, הרכב
שלי, ילך אתך, ואני אגיע לשם בעצמי בעוד שעה קלה."
מלך ליינסטר הלך לדרכו ומונגן ומשרתו הלכו
עם הרכב ואנשי המלך.
מונגן קרא בקול רם מתוך הספר, כיוון שמצא
אותו למעניין למדי והוא לא רצה להיכנס לשיחה עם הרכב, ומק אן דב ענה אמן, אמן בכל
פעם שמונגן עצר לקחת נשימה. האנשים שהלכו יחד אתם אמרו איש לרעהו שמק אן דב הוא
כומר מוזר ומעולם לא ראו מישהו שפיו מלא בכל כך הרבה עניות אמן.
אך עד מהרה הגיעו למצודה ונכנסו לתוכה ללא
שום עיכוב כיוון שקווין קוצ'לך, רכב המלך הכניס אותם לשם. ואז הובלו הם לחדרה של
דב לקה. וכשנכנס מונגן לחדר עצם את עיניו כיוון שלא רצה להסתכל על דב לקה בעת
שאנשים אחרים עלולים להביט עליו.
"צאו כולם מן החדר בזמן שאני משוחח עם
המלכה." אמר, וכל המלווים עזבו את החדר מלבד אשה אחת. והיא לא יצאה כיוון שלא
רצתה להניח את גבירתה לבד.
או אז פקח מונגן את עיניו וראה את דב לקה.
הוא אימץ אותה אליו בחיבוק גדול ונטל אותה בזרועותיו, ומק אן דב זינק בזינוק פראי
על המשרתת, לקח אותה אל בין זרועותיו, נשך קלות באוזנה, נישק את צווארה והזיל
דמעות על גבה.
"עזוב אותי!" קראה הנערה,
"סלק ידיך ממני, מנוול!"
"לא אעשה זאת," אמר מק אן דב,
כיוון שאני הוא אישך, מק שלך, מק הקטן שלך, מקי-וואק-וואק." ואז השמיעה
המשרתת צריחת גיל ונשכה אותו בכל אחת מאוזניו נשקה לצווארו והזילה דמעות על גבו
ואמרה שהיא לא מאמינה וזה לא יכול להיות וזה כן.
אך הם לא היו לבדם, אף על פי שסברו כך.
המכשפה ששמרה על התכשיטים הייתה נוכחת בחדר. היא ישבה כפופה כנגד הקיר והם לא
השגיחו בה כיוון שנראתה כמו חבילת סמרטוטים. היא התחילה לצעוק:
"דברים נוראים אני רואה." קראה,
"דברים נוראים אני רואה!"
מונגן ומשרתו קפצו ממקומם מחמת ההפתעה ושתי
נשותיהם קפצו גם הן וצרחו, ואז ניפח מונגן את לחייו עד שפניו דמו לשלפוחית ונשף
נשיפת קסמים בפרצופה של המכשפה, עד שנדמה היה לה שהיא מוקפת בערפל וכשהביטה דרכו
נראה לה הכל שונה מכפי שהיא חשבה. ואז החלה לבקש את סליחתם של כל הנוכחים.
"היה לי חזון תעתועים," אמרה,
"ראייתי השתבשה. כמה עצוב הדבר שהתחלתי לראות את סוג הדברים שחשבתי שאני
רואה."
"שבי על הכסא הזה, אמא." אמר
מונגן, "וספרי לי מה חשבת שאת
רואה." והוא החליק דקר מתחתיה ומק אן דב דחף אתה אל תוך הכיסא והיא מתה על
גבי הדקר.
בדיוק אז נשמעה נקישה על הדלת. מק אן דב פתח
אותה ושם ניצב טיבראדה ועשרים ותשעה מאנשיו עמו וכולם צוחקים.
"מייל אחד לא היה בו די." אמר מק
אן דב בנימת תוכחה.
ראש הלשכה של המבצר נדחף אל תוך החדר ומבטו
נדד מטיבראדה אחד למשנהו.
"זוהי שנת יבול מבורכת." אמר,
"מעולם לא הייתה שנה שבה היו כל כך הרבה טיבריידים כמו השנה. יש טיבראדה בחוץ
וטיבראדה בפנים ומי יודע אם אין עוד כמה אחדים מתחת למטה. המקום הומה מהם."
אמר.
מונגן הצביע על טיבראדה.
"אינך יודע מי זה?" קרא.
"אני יודע שהוא טוען שהוא
טיבראדה." השיב החצרן.
"ובכן זהו מונגן." אמר מונגן,
"ועשרים ותשעת האנשים האלה הם עשרים ותשעה מאציליו שבאו מאלסטר.
לשמע החדשות האלה הניפו אנשי משק הבית את
מקלותיהם ואלותיהם וכל חפץ שנזדמן תחת ידם והתקיפו באלימות ובעוז את אנשיו של
טיבראדה. מלך ליינסטר הגיע אז וכאשר נמסר לו שטיבראדה הוא מונגן נחלץ גם הוא
להתקיפו, ורק בקשיים לא מעטים עלה בידי טיבראדה להימלט אל סל קמיין עם תשעה מאנשיו
וכולם היו פצועים.
מלך אלסטר חזר לטירה ונכנס לחדרה של דב לקה.
היכן טיבראדה?" שאל.
"לא טיבראדה היה כאן," אמרה
המכשפה שעדין ישבה על גבי הדקר והייתה מתה למחצה, "זה היה מונגן."
"מדוע התרת לו להתקרב אליך?" שאל
המלך את דב לקה.
"אין איש שיש לו זכות גדולה יותר
להתקרב אלי מאשר יש למונגן." אמרה דב לקה, "הוא אלופי שלי."
ואז קרא המלך באימה: "הכיתי את אנשיו
של טיבראדה!" והוא נחפז לצאת מן החדר.
"שלחו לקרוא לטיבראדה כדי שאוכל להתנצל
בפניו." קרא, "אמרו לו שהכל קרה בטעות. אמרו לו שמונגן אשם בכל."
מונגן ומשרתו שבו הביתה ולתקופת מה תחושת ההרפתקה
שהושלמה כיאות הסבה לו מידת מה של שביעות רצון (שכן כלום יש הנאה גדולה מזו של
זיכרון הממומש בשיחה?), אך עם חלוף הזמן הלכה הנאה זו ודעכה, ומונגן הפך תחילה
לרפה ידים ואחר כך לקדר רוח ולבסוף לחולה כפי שהיה קודם לכן, כיוון שלא יכול היה
לשכוח את דב לקה לבנת היד ולא יכול היה להיזכר בה בלי תחושת געגועים וייאוש.
היה זה מתוך תחושת געגועים וייאוש כאשר ישב
יום אחד והתבונן בעולם שהיה שחור עבורו גם אם זרחה בו השמש והיה כחוש ושדוף אף
שענפי העצים שחו לארץ מכובד פירותיהם ושמחת האסיף הייתה בעיצומה.
"חורף שוכן בלבבי," אמר כמצטט
מתוך ספר, "וצינה בעצמותי."
הוא גם חשב על כך שיום אחד הוא עתיד למות,
והמחשבה לא הייתה בלתי נעימה, שכן מחצית מחייו הייתה בנחלותיו של מלך ליינסטר
והמחצית השנייה ששמר לעצמו הייתה תפלה וחסרת טעם.
מהרהר היה בדרך זו בעת שמק אן דב בא לקראתו
על פני כר הדשא והוא הבחין שמק אן דב הילך כמו אדם זקן.
צעדיו היו קטנים ואיטיים ובעת שצעד לא ריפה
את ברכיו והייתה נוקשות באבריו. אחת מכפות רגליו פנתה החוצה בצורה מעוררת חמלה
והשנייה פנתה פנימה באורח מדאיב. חזהו היה משוך אחורה וראשו ושחוח למטה במקום בו
היה חזהו צריך להיות. זרועותיו היו כפופות ומעוקמות וכפות ידיו מעוותות כך שכף יד
אחת פנתה מזרחה והשנייה מערבה.
"איך הולך, מק אן דב?" שאל המלך.
"גרוע." השיב מק אן דב.
"האם השמש היא זו שאני רואה זורחת
בשמים?" שאל המלך.
"יתכן וזו השמש." השיב מק אן דב,
בהתבוננו בסקרנות בקרניים הזהובות שפיזזו סביבם, "ויתכן שאין זה אלא ערפל
צהוב."
"מהם בכלל החיים?" שאל המלך.
"החיים הם לאות ועייפות." השיב מק
אן דב, "פיהוק ממושך שאין עמו שינה. החיים הם דבורה אבודה מזמזמת על השמשה
בחצות לילה. החיים הם קולו של כלב קשור שנעזב לנפשו. אין הם דבר ששווה לחלום עליו.
החיים הם שום דבר."
"כמה יפה אתה מיטיב לבטא את רגשותי
בקשר לדב לקה." אמר המלך.
"חשבתי על הטלה שלי עצמי, "אמר מק
אן דב, "חשבתי על אוצרי שלי, גביע שמחתי ודופק לבי." ובאומרו מלים אלה
געה בבכי.
"אבוי." אמר המלך.
"אבל." התייפח מק אן דב,
"איזו זכות יש לי להתאונן? אני רק המשרת, ואף על פי שלא עשיתי שום עסקה עם
מלך ליינסטר, או עם מלך כלשהו, הלכה רעייתי למרחקים, כאילו היא בת זוגו של שליט רב
כוח, בדיוק כמו דב לקה."
מונגן נמלא בצער על משרתו והוא התעורר לחיים: אני עומד לשלוח אותך אל דב
לקה."
"במקום בו נמצאת האחת תמצא גם
השניה." קרא מק אן דב בשמחה.
"לך", אמר מונגן, "לרס'
דיסקריט בברגיה; אתה מכיר את המקום?"
"כשם שלשוני מכירה את שיני."
דב לקה נמצאת שם; התראה אתה ושאל אותה מה
היא רוצה שאעשה"
מק שן דב הלך לשם וחזר אל המלך.
"דב לקה אומרת שעליך לבוא מיד, כיוון
שמלך ליינסטר תר עתה את נחלותיו וקווין קוצ'לך, הרכב, מנסה לפתותה ולשכנע אותה
לברוח אתו."
מונגן יצא לדרך ואחרי עת לא רבה, כיוון שהלכו
יומם ולילה, הגיעו לברגלה וקיבלו רשות כניסה למבצר, אך בדיוק כאשר נכנס פנימה נאלץ
לשוב ולצאת, כיוון שמלך ליינסטר שמע על מסעו של מונגן וחזר לטירתו ברגע המכריע.
כאשר ראו אנשי אלסטר לאיזה מצב נקלע מונגן
התעצבו מאוד, כיוון שחלו כולם מרוב חמלה על מלכם. האצילים הציעו לו לעלות על מלך
ליינסטר ולהורגו ולהביא חזרה את דב לקה, אך מונגן לא קיבל את תוכניתם.
"את מה שהפסדתי בגלל טיפשותי
שלי," אמר, "אשוב וארכוש עם עורמתי שלי."
וכאשר אמר זאת התעודדה רוחו והוא שלח לקרוא
למק אן דב.
"אתה יודע, ידידי" אמר מונגן,
"שאינני יכול לקבל חזרה את דב לקה, אלא אם כן יבקש ממני מלך ליינסטר בעצמו
לקחתה חזרה, כיוון שעסקה היא עסקה."
"הדבר הזה יקרה כאשר חזירים יצמיחו
כנפיים!" אמר מק או דב, "וכמו כן," אמר אני לא עשיתי עסקה עם שום
מלך בעולם."
"שמעתי אותך אומר זאת כבר בעבר."
אמר מונגן.
"אמשיך ואומר זאת עד בוא יום
הדין!" קרא המשרת, "כי רעייתי הלכה עם אותו מלך מוכה דבר, והוא זכה
לתשלום כפול על העסקה הגרועה שלך."
מונגן ומשרתו יצאו אזי לליינסטר.
כאשר התקרבו לאותו חבל ארץ, גילו שהמון רב
צועד אתם בדרך והתחוור להם שהמלך עומד לערוך חגיגה לרגל נישואיו הקרובים לדב לקה,
כיוון ששנת ההמתנה כמעט ונסתיימה והמלך נשבע שלא ידחה עוד את הטקס.
הם המשיכו על כן בדרכם, אך עשו זאת ברוח
שפופה, ולבסוף נגלו לעיניהם חומות טירתו של המלך מתנשאות לעומתם וסיעה של אצילים
פוסעת הלוך ושוב על כר הדשא שלפניה.
הם התיישבו במקום שממנו יכלו להתבונן בטירה
ולבחון את צעדיהם הבאים.
"כיצד נוכל לחדור אל תוך הטירה?"
שאל מק אן דב.
כיוון ששומרים חמושים בגרזנים ניצבו על
המשמר בשעריה ואנשים נוספים חמושים בחניתות הקיפו את החומות במרחק קצוב איש מרעהו
ואנשים נוספים ניצבו נכונים על הגגות במקומות המתאימים, מוכנים ומזומנים לשפוך
דייסה רותחת על כל אויב מתקרב.
"אם לא נוכל להיכנס בכוח, ניכנס
במוח." אמר מונגן.
"שתי הדרכים טובות בעיני" אמר מק
אן דב, "ואני אלווה אותך בכל דרך שתבחר."
ובדיוק אז ראו הם את מכשפת הטחנה יוצאת מתוך
הטחנה שבמורד הדרך.
עכשיו, מכשפת הטחנה הייתה שדופה ורזה כמו
מקל עם רגליים לא סימטריות, כלומר, הייתה לה רגל אחת שהייתה ארוכה מדי עבורה כך
שכאשר הרימה אותה היא גררה אותה אחריה, ורגל שנייה שהייתה קטנה מדי עבורה, כך
שכאשר הניפה אותה לא ידעה איך לשוב ולהניחה. היא הייתה כל כך ארוכה עד שנדמה היה
לך שלעולם לא תראה את קצה, וכל כך רזה עד שנדמה היה לך שאינך רואה אותה כלל. אחת
מעיניה הייתה ממוקמת במקום שבו היה צריך להיות אפה ובמקום שהייתה אותה עין צריכה
להיות בצבצה ויצאה האוזן שלה. האף עצמו השתלשל מטה מתוך סנטרה והיה מעוטר בשערות
סביב סביב. היא הייתה עטויה בסמרטוט אדום שלא היה אלא חור עטור ציציות והיא זמרה
בקול לחתול המיילל שרכב על כתפה: "אל נא תבכה, אהובי שלי."
כלב כחוש בשם ברוטר נגרר בעקבותיה. הייתה לו
רק שן אחת בפיו והשן הזו כאבה לו. כל כמה פסיעות התיישב על עכוזו, זקף את חוטמו
כלפי מעלה והשמיע יללת תלונה עצובה ממושכת על כאב השיניים שלו. אחר כך היה מנסה
לשלוח את רגלו האחורית מסביב ולגרד את שינו הכואבת ואז היה מושך בחבל הקש שהיה
כרוך סביב צווארו וקשור בצדו השני לרגלה הכבדה של המכשפה.
הייתה לה גם סוסה פגועה בברכיה, בעלת עור
גרמי גדוש בפצעים, קצרת נשימה, כפופת ראש ובעלת עין אחת. בכל פעם שאותה סוסה הציבה
רגל אחת לפנים היא הרעידה את כל יתר הרגליים לכל הכיוונים ומדי פעם הוציאה מחוטמה
קול שריקה מחמת קוצר נשימתה. על גב הסוסה ישבה תרנגולת גדולה שכולה עור ועצמות.
מונגן שלח לעבר מכשפת הטחנה מבט מלא שמחה ואהדה.
"הפעם," אמר למק אן דב,
"אחזיר אלי את רעייתי."
"מי יתן," השיב מק אן דב,
"ובאותה הזדמנות תחזיר לי גם את רעייתי שלי."
"לך לשם." אמר מונגן, "ואמור
למכשפת הטחנה שברצוני לשוחח אתה."
מק אן דב הלך והביא אותה אליו.
"האם אמת בפי משרתך?" שאלה.
"מה הוא אמר לך?" אמר מונגן.
"הוא אמר שברצונך לשוחח אתי."
"אמת ונכון." אמר מונגן.
"זוהי שעה ברוכה ורגע מהולל."
אמרה המכשפה, "כיוון שזו הפעם הראשונה בששים השנים האחרונות שמישהו חפץ לשוחח
אתי. המשך לדבר עכשיו," אמרה, "ואני אקשיב לדבריך אם עודני זוכרת כיצד
עושים זאת. דבר ברכות כדי שלא להבהיל את החיות שלי כיוון שהן חולות מאוד."
"הם אכן חולות." אמר מק אן דב
בקול מלא חמלה.
"לחתול יש זנב פצוע ורגיש", אמרה,
"מכיון שישב קרוב מדי לשפת האח הלוהטת. לכלב יש כאב שיניים, הסוסה סובלת מכאב
בטן ולתרנגולת יש אבנים בכליות."
"אח, איזה עולם עצוב." אמר מק אן
דב.
"הנה כי כן." השיבה המכשפה.
"אמרי לי," פנה אליה מונגן,
"אם היית זוכה במשאלה, מה היית מבקשת?"
המכשפה נטלה את החתול מעל כתפה ומסרה אותו
למק אן דב.
"תחזיק אותו בזמן שאני חושבת."
אמרה.
"האם היית רוצה להיות נערה צעירה
וחמודה?"
"הלוואי והייתי כזאת במקום להיות צלופח
מרוט." השיבה.
"והאם היית רוצה להינשא לי או למלך
ליינסטר?"
"הייתי מוכנה להנשא לכל אחד מכם או
לשניכם גם יחד, או למי שיסכים ראשון."
"טוב מאוד." אמר מונגן,
"משאלתך תתגשם."
הוא נגע בה באצבעו וברגע שנגע בה נעלמו כלא
היו כל כיעורה ועקמומיותה ושנותיה נשרו ממנה והיא הפכה לנערה כה יפה עד שכמעט ולא
העזת להביט בה והיא נראתה כה צעירה עד שלא היית מעריך את גילה ביותר משש עשרה
שנים.
"מרגע זה אינך יותר המכשפה מן
הטחנה." אמר מונגן, "את היא איבל סמוקת הלחיים, בתו של מלך
מונסטר."
הוא נגע גם בכלב שלה והכלב הפך לכלב שעשועים
רך ועדין שיכולת להכניסו כולו בכף ידך. אחר כך הפך את הסוסה הצולעת לסוס רכיבה
מנומר וזריז, ולבסוף הפך את עצמו עד שהיה לתמונת ראי של אאה, בנו של מלך קונוט שאך
זה נישא לאיבל סמוקת הלחיים. ואז שינה את מראהו של מק אן דב עד שדמה למלווהו של אאה.
או אז שמו כל בני החבורה את פעמיהם אל הטירה כשהם מזמרים את השיר הפותח במלים:
"רעייתי נאה יותר מכל אשה אחרת, מכל אשה אחרת, מכל אשה אחרת. רעייתי נאה יותר
מכל אשה אחרת, זאת איש לא יוכל להכחיש."
שוער הטירה שלח להודיע למלך ליינסטר שבנו של
מלך קונוט, אאה יפה התואר ורעייתו איבל סמוקת הלחיים, עומדים בפתח וכי הם גורשו
מקונוט על ידי אביו של אאה ומבקשים חסות ממלך ליינסטר.
ברנדוב בא אל השער לקדם את פניהם וברגע שנח
מבטו על איבל סמוקת הלחיים, ברור היה לכל שהוא חיבב מאוד את מראה.
הערב ירד. סעודה הוכנה לאורחים ולאחריה
משתה. בזמן הסעודה ישבה דב לקה לצדו של מלך ליינסטר, ואילו מונגן ישב מולם עם
איבל, ומונגן הפיח יותר ויותר קסמים במכשפה עד שלחייה נצצו ועיניה זהרו והיא הלכה
קסם על כל רואיה. וכאשר ברנדוב הביט בה נדמה היה לו שהיא הופכת ליותר ויותר חמודה
ויותר ויותר נחשקת, עד שבסופו של דבר לא
הייתה אפילו עצם אחת בעצמותיו ולו גם קטנה כזרת שלא נמלאה באהבה וערגה לנערה.
מדי כל כמה רגעים היה משמיע קול אנחה כאילו
אכל יותר מדי וכאשר שאלה אותו דב לקה אם אכל יותר מדי, השיב שלא שתה דיו מעיניה של
הנערה שלפניו.
בעת המשתה שנערך לאחר הסעודה הביט בה ברנדוב
שוב ובכל פעם שלגם מכוסו הרים כוס ברכה לחייה של איבל מעבר לשפתו של הגביע המלא עד
גדותיו ולא חלף זמן רב והיא החלה לשתות לחייו מעל שפת ספלה שלה, כיוון שהוא לגם
שכר בעוד שהיא שתתה מי דבש. ואז שלח אליה מסר ביד שליח להודיעה שהיא תרווה נחת
הרבה יותר להיות רעייתו של מלך ליינסטר מאשר אשת בנו של מלך קונוט, כיוון שמלך
עדיף על פני נסיך. איבל חשבה שזה דבר מחוכם יותר מכל דבר אחר ש/מישהו השמיעה
באוזניה, ואז שלח לה מסר נוסף שהוא אוהב אותה במידה כה רבה עד שאם ימשך הדבר עוד
רגע הוא יתפוצץ מרוב אהבה.
מונגן שמע את הלחישות ואמר למכשפה שאם תעשה
את מה שיעץ לה תקנה לה לבטח לבעל או אותו או את מלך ליינסטר.
"אקדם בברכה כל אחד מכם." אמרה
המכשפה.
"כאשר יאמר המלך שהוא אוהב אותך, בקשי
ממנו להוכיח זאת באמצעות מתנות. בקשי ממנו תחילה את קרן השתייה שלו."
היא ביקשה ממנו את הקרן ןהוא שלח לה אותה
מלאה בליקר משובח, ואז ביקשה ממנו את חגורתו והוא שלח לה אותה.
אנשיו התווכחו אתו ואמרו שאין זה מן הראוי
שהוא ימסור את אוצרות ממלכת ליינסטר לאשת בנו של מלך קונוט, אך הוא השיב להם שהזהו
דבר חסר חשיבות כיוון שכאשר יזכה בנערה יקבל אתה גם את אוצרותיו חזרה. אך בכל פעם
ששלח משהו למכשפה חטף אותו מק אן דב מחיקה והכניס אותו לכיסו.
"עכשיו," אמר מונגן למכשפה,
"אמרי לשליח שלא תעזבי את בעלך ולו גם תמורת כל אוצרות תבל."
היא אמרה זאת לשליח והשליח מסר זאת למלך.
כאשר שמע ברנדוב את המסר כמעט והשתגע מרוב אהבה וערגה וקנאה וגם כעס כי האוצרות
שנתן לה עלולים שלא לחזור אליו. הוא קרא אליו את מונגן ודיבר אתו בלשון סמכותית
מאיימת וזעופה.
"אינני אדם שלוח דבר מה מבלי לתת דבר
מה תמורתו." אמר.
"איש לא יחשוד בך שאתה כזה."
הסכים מונגן.
"האם אתה רואה את האשה היושבת כאן
לצדי?" המשיך בהצביעו על דב לקה.
"אני בהחלט רואה." אמר מונגן.
"ובכן." אמר ברנדוב, "האשה
הזאת היא דב לקה לבנת היד שלקחתי מעם מונגן. היא בדיוק עומדת להינשא לי, אבל אם
נעשה חילופין, תוכל לשאת כאן את דב לקה ואני אקח לי לאשה את איבל הצעירה סמוקת
הלחיים."
מונגן השים עצמו כאילו הוא כועס מאוד.
"אם הייתי בא לכאן עם סוסים ואוצרות
הייתה לך הזכות לקחת אותם מידי, אבל אין לך שום זכות לבקש את מה שאתה מבקש
עכשיו!"
"עדין אני דורש אותה," אמר ברנדוב
בטון מאיים, "ולך אסור לסרב לאדוני הטירה."
"טוב ויפה." אמר מונגן באי רצון
וכאילו היה שרוי בפחד גדול, "אם אתה תקיים את דברך אסכים לחילופין אף על פי
שהדבר שובר את לבי."
הוא נטל את איבל ווהביאה אל המלך ונפרד ממנה
בשלוש נשיקות.
"המלך היה חושד במשהו לולא נישקתי
אותך." אמר, ואז מסר אותה לידי המלך. אחר כך המשיכו הכל לשתות ולשמוח ועד
מהרה היו כולם שיכורים וקולות חרחור ונחירה נשמעו ברמה. עד מהרה שקעו גם המשרתים בשינה עד שמונגן לא יכול היה
לקבל עוד דבר לשתות. מק אן דב טען שזה דבר מחפיר ביותר ובעט באחדים מן במשרתים,
אבל הם לא זעו ולא נעו, ואז עשה דרכו החוצה לאורוות ואכף שם שתי סוסות. הוא עלה על
גב אחת מהן עם אשתו מאחוריו, ומונגן עלה על גב הסוסה השנייה עם דב לקה מאחוריו והם
רכבו לכיוון אלסטר מהירים כרוח כשהם מזמרים את השיר: "מלך ליינסטר התחתן
היום, התחתן היום, התחתן היום. מלך ליינסטר התחתן היום וכולנו מאחלים לו רוב
אושר!"
בבוקר באו המשרתים להעיר את מלך ליינסטר
וכאשר ראו את פרצופה של המכשפה השוכבת על הכר לצידו של המלך ואפה מכוסה זיפים
כולו, ושתי רגליה, הגדולה והקטנה מבצבצות ויוצאות מקצה המטה, הם החלו לצחוק ולהכות
איש לרעהו על כרסו ולטפוח אחד לשני על השכם, עד שהמלך נעור מרוב רעש ושאל אותם על
מה כל המהומה. ואז ברגע שראה את המכשפה השוכבת לצדו בטנו הוא השמיע צווחה חדה
וזינק ממשכבו.
"האם את לא המכשפה מן הטחנה?"
שאל.
"אכן אני היא זו", השיבה
"ואני אוהבת אותך מאוד מאוד."
"הלוואי ולא הייתי פוגש בך
מעודי!" אמר ברנדוב.
זה היה סופו של הסיפור, וכאשר סיים אותו החל
מונגן לצחוק בקול רם וביקש שיביאו לו עוד יין. הוא לגם ממנו עמוקות כמו היה נואש
ומוכה צמא ונמלא בעליצות, אבל כאשר החלה אשת להבה להתייפח, לקח אותה בזרועותיו
ואמר לה שהיא משוש לבו ואהבתו ואוצרו האחד והיחיד.
לאחר מכן הם סעדו את לבם בשמחה רבה ובתום
הסעודה יצאו מעולם הפיות וחזרו לעולמם של בני תמותה.
הם הגיעו לארמונו של מונגן במוי ליניי ורק
כשהגיעו לשם נוכחו לדעת שהם נעדרו ממנו למשך שנה שלימה, בעוד הם סבורים לתומם שרק
לילה אחד חלף. הם חיו אז יחדיו בשלום ובאהבה וכך מסתיים סיפורי, אך ברוטיינה לא
ידעה שמונגן הוא הוא פיון.
אב המנזר גחן קדימה.
האם מונגן היה פיון?" שאל בלחישה.
"בהחלט." השיב קרידה.
"אכן, אכן." אמר אב המנזר.
ולאחר שהות מה הוסיף: "יש רק חלק אחד
בסיפורך שלא מוצא חן בעיני."
"איזה חלק?" שאל קרידה.
"החלק שבו אותו אדם קדוש, טיבראדה זכה
ליחס מחפיר מצדו של אותו דפוק – של אותו – של מונגן."
קרידה הסכים אתו שזה היה מעשה מחפיר, אבל
לעצמו אמר בשמחה שבכל פעם שיתבקש לספר את הסיפור של איך סיפר את סיפורו של מונגן,
הוא יזכור מה אמר אב המנזר.
שיטת השעון
צ'יזבט
רשם כפי ששמע מפי חברים באוהל בקורס קשר בבה"ד 7
בשנת 1964 (וגם הוסיף קצת משלו, עיבד וסיגנן), עבדכם הנאמן, יואל שלום פרץ
זהו סיפור עצוב שקרה לאחד מחברי הטובים.
אקרא לו מוישל'ה כי אני לא רוצה לחשוף פה שמות אמיתיים.
מוישל'ה היה בן למשפחה טובה, חילוני, חופשי
בדעותיו, אבל ציוני טוב, בחור לעניין. באחד הימים פגש באסתרק'ה (שם בדוי), בחורה
מבית טוב, צנועה וישרת הליכות, דתיה, אבל לא שחורה, "שִידוך" לעניין.
האהבה פרחה. הם יצאו יחד כבר כמה חודשים ומדי פעם היה מוישל'ה אומר לה:
"אסתרק'ה, מה בדבר..."
"שמע, מוישל'ה" אמרה לו,
"אתה יודע, אני באה מבית דתי. לפני החתונה בשום פנים ואופן. אחרי החתונה אתן
לך כמה שאתה רוצה, לפי שיטת השעון, אבל לפני כן – נדה! שום
דבר!"
"בחייך, אנחנו כבר לא ילדים ועד שנתחתן
עוד ייקח זמן, צריך לארגן דירה, להזמין אולם. תהיי קצת יותר ליברלית, תרשי
לעצמך..."
שום דבר! "אחרי החתונה תקבל לפי
שיטת השעון, כמה שאתה רוצה, ביום, בלילה – אבל לפני כן אני לא
מסכימה!"
הדברים המשיכו להתגלגל ברוח זו עד שיום אחד
פרץ ריב נוראי ביניהם והם נפרדו.
עכשיו, מה אני אגיד לכם, מוישל'ה שלנו היה
די מצוברח. הוא אהב אותה מאוד וצר היה לו שכך התגלגלו הדברים, אבל היה משהו שהציק
לו יותר מכל: לפי שיטת השעון, לפי שיטת השעון – למה היא התכוונה,
לעזאזל?
זה הפך אצלו לאובססיה. הוא מוכרח לדעת מה זה
שיטת השעון. היה חולם על זה בלילה והוזה בהקיץ: לפי שיטת
השעון, לפי שיטת השעון...
הבן אדם לא אוכל ולא שותה, נהיה רזה כמו
מקל, פנים נפולים, גב כפוף וכל הזמן חושב לעצמו: "שיטת השעון, לפי שיטת
השעון... מה זה לפי שיטת השעון?"
יום אחד נקרה על דרכו אחד מחבריו הטובים:
"מה העניינים, מוישל'ה? שמעתי שנפרדתם..."
מפה לשם הוציא ממנו את הסיפור. בסוף מוישל'ה
שואל אותו: "תגיד, יש לך מושג מה זה לפי שיטת השעון? למה היא
התכוונה.
"וואלה, מה אגיד לך, פעם ראשונה שאני
שומע על זה, אבל אני לא בר סמכא בעניין, אני בחור שמרני וסולידי. אבל מה, יש לאשתי
יש חברה טובה, חברת ילדות, חברה בלב ונפש, והיא הבחורה הזאת, איך אומרים – בת
העולם הגדול, מבינה עניין, לא ביישנית. מה שאני מציע זה שאזמין אותה אלינו ואתה
תגיע גם כן ותוך כדי שיחה תשאל אותה דוגרי, ישר ולעניין, והיא בודאי תשמח להבהיר
לך את העניין.
לקצר סיפור ארוך. החבר ואשתו הזמינו אותה
ואותו. הם בילו ערב נהדר. קפה ועוגות ו- Small talk
וברגע הנכון פונה אליה מוישל'ה ושואל אותה: "אפשר להציג לך איזו שאלה
אינטימית, משהו שמציק לי כבר הרבה זמן?"
"בבקשה, למה לא. אתה בין ידידים."
"תגידי לי בבקשה מה זה לפי שיטת
השעון?"
ההיא שומעת את זה, מסמיקה, נהיית לבנה כולה,
מחליפה צבעים, חוטפת קריזה מתחילה לצעוק עליו: "בן יונה, איך אתה מעיז, אתה
לא מתבייש? להציג לי שאלה כזאת. מה אתה חושב שאני, יצאנית?"
פונה אל החברים שלו: "זה החבר שלכם. עם
אנשים כאלה אתם מקיימים יחסי ידידות. אני לא מאמינה. אתם צריכים להתבייש בעצמכם!
חשבתי שאתם אנשים הגונים ובני תרבות! אני בבית הזה, רגלי לא תדרוך עוד" ובכעס
רב קמה, יוצאת משם וטורקת את הדלת כשהיא משאירה מאחוריה שלושה אנשים המומים.
מוישלה מתנצל. מרגיש ממש רע. החבר אומר לו:
"מוישל'ה, אני לא יודע ולא מבין מה קרה, אבל הרסת ידידות של עשרים שנה. ואנחנו
מה זה היינו בקרבת נפש לבחורה הזו. צא מכאן ואל תחזור. אני אראה אם עוד אפשר לתקן
את המעוות..."
ומוישל'ה יוצא וידיו על ראשו. משתגע! ההיא
אסתרק'ה בחורה דתית מבית טוב הייתה מדברת על זה כל כך בפשטות, כל כך בטבעיות – לפי
שיטת השעון. אתן לך לפי שיטת השעון! ופה מישהו מקבל קריזה
רק מלשמוע את השאלה. מה זה, לעזאזל, לפי שיטת השעון?
והסיפור נמשך ונמשך. זה הופך לו כל כך
לאובססיה שהוא מוכרח לדעת בכל מחיר מה זה לפי שיטת השעון. בעצת ידיד נוסף הוא מגיע
לבית מלון פלוני (שלא אנקוב בשמו) ופוגש שם נערת טלפון, נערת צמרת, כמו שאומרים,
ואחרי שמפן וקוויאר ולפני שהם נכנסים למיטה הוא מציג לה את השאלה, ואותה נערת זוהר
(בינינו אנחנו יודעים בדיוק מה המקצוע שלה) לשמע השאלה משירה מעליה את כל מעטה
המתיקות והחיוכים, נותנת לו סטירת לחי וזורקת אותו עם נאצות וקללות שכל המלון שומע:
"איך אתה מעז! בן נעוות המרדות! מה אני בעיניך? זונה? מופקרת? אשה ללא כבוד?
מי מסר לך בכלל את המספר שלי? שלא אראה את הפרצוף שלך יותר לעולמים!" וכו'
וכו' וכו'
ומוישל'ה שלנו – משתגע! איך זה יכול להיות?
ההיא אסתרק'ה דיברה על זה כל כך בפשטות,
כל כך בטבעיות –לפי שיטת השעון. אתן לך לפי שיטת השעון!
וזאת אומנם נערת זוהר, נערת צמרת, אבל בינינו – סתם יצאנית, שכבר ראתה דברים
וחוותה חוויות. איך זה יכול להיות שהיא מתייחסת לעניין כאילו עולמה חרב עליה? ומה
זה, לעזאזל, לפי שיטת השעון לפי שיטת השעון, לפי שיטת השעון?
בשלב
הבא לפי עצת חבר נוסף הוא מנסה את מזלו בשדרות חן בתל-אביב, מוצא מישהי שנראית
סביר – לא יותר מדי ליפסטיק ועם אמצעי מניעה ותעודה שהיא חפה מאיידס והפעם הוא
משנה את האסטרטגיה – קודם עושה מה שעושה ואז מציג לה את השאלה: "מה זה לפי
שיטת השעון?" וההיא –שומו שמים, איזו תגובה! איזו סערת רגשות! בחיים
לא היית מאמין שזו תהיה התגובה: "מנוול! סוטה! חולה! טינופת! חלאה! למה אתה
חושב אותי?! אז מה אם אני זונה – זה נותן לך לגטימציה לכל דבר?! מניאק! לא צריכה
את הכסף שלך!" זורקת לו את השטר בפרצוף, יורקת עליו, ומוישל'ה שלנו, מה אגיד
לכם? המום, מה זה המום! יוצא מדעתו! איך זה יכול להיות? ההיא אסתרק'ה דיברה על זה
כל כך בפשטות, כל כך בטבעיות – לפי
שיטת השעון. אתן לך לפי שיטת השעון! ופה זונה פשוטה ומגיבה
ככה?
וכמו בכל סיפורי העם יש גם את הפעם השלישית.
הוא מדרדר והולך וכשהוא לא יכול יותר הוא פונה לחוף תל ברוך, מוצא שם את הכי
מטונפת, הכי זקנה, הכי מפודרת ומפורכסת, נותן לה חמש מאות שקל ואומר לה:
"תעני לי רק על שאלה אחת. לא רוצה ממך שום דבר נוסף. תגידי לי מה זה לפי
שיטת השעון"
ההיא
שומעת את זה נותנת צרחה שמזעזעת את כל החוף, מעיפה לו שתי סטירות לחי: בהמה! סוטה!
מניאק!" מקללת אותו באבי אביו:
"שפודים
בקיבתך מלפנים ומאחור,
בקבר
חיזבאללה תקבר, השחור,
הלוואי
ותמות ותאכל רסיסים
ועורך
יפשטו מעליך, פסים!
גמל
בלי דבשת,
חמור
בן פרה!
יתוש!
עלוקה! ומדוזה צרועה!
טינופת
מסרחת בלבן חמוץ
שתהיה
ממועך, מרוסק וקצוץ,
שתחלה
בקדחת, בטיפוס, שלשול,
ושבעה
חזירים יבשלוך בישול!..".
קללות שלא מהעולם
הזה. "לא צריכה את הכסף שלך. אני אומנם זונה ואשה חסרת חינוך אבל לשפל כזה
כמו שאתה התדרדרת אליו לא אגיע לעולם! (לא משנה שאת הכסף עצמו היא לא טורחת להחזיר
לו).
ומוישל'ה שלנו, מה אגיד לכם? המום, מה זה
המום! יוצא מדעתו! איך זה יכול להיות? ההיא אסתרק'ה, בחורה דתייה צנועה וחסודה,
דיברה על זה כל כך בפשטות, כל כך בטבעיות
– לפי שיטת השעון. אתן לך לפי שיטת השעון! ופה זונה
מתחתית המדרגה, וזאת התגובה. מה קורה כאן?
הוא מסתובב ברחובות תל-אביב כמו משוגע עד
ארבע לפנות בוקר ואז גומלת בלבו ההחלטה. הוא ישא את אסתרק'ה לאישה ויפענח את הסוד!
אומר ועושה! בחמש בבוקר מתייצב בבית של ההורים שלה, שולף אותם מהמיטה: "אני
רוצה לדבר עם אסתרק'ה. חייב!"
"השתגעת? חמש בבוקר! יצאת מדעתך?"
אבל בינתיים גם אסתרק'ה מתעוררת ויוצאת
אליו.
"אסתרק'ה, אני לא יכול לחיות בלעדיך.
אני רוצה להתחתן. סליחה על הכל. היה ריב נוראי, אבל בואי נשכח ונתחיל דף
חדש..."
והיא, מה אגיד לכם, "מוישל'ה, תן לי
לחשוב. אתה לא יכול לבוא ככה, ואני שומעת עליך דברים איומים, מסתובב עם נשים שאני
לא רוצה לנקוב בשמם וטה טה טי וטה טה טה..."
אבל מצד שני היא חושבת לעצמה: "בסך הכל
אני מתה עליו, והשנים, איך אומרים, לא מיטיבות אתי, ומחזרים כמוהו זה לא סחורה
מצויה וגם לי כבר די בא וטה טה טי וטה טה טה..."
ובסופו של דבר היא אומרת כן.
אוכלים ארוחת בוקר, נרגעים, מתחילים לדבר על
הסידורים.
מוישל'ה אומר: "אני רוצה להתחתן מחר!
נלך לרבנות, בלי כל הקישקושיאדה ונעשה את זה!"
"מוישל'ה בחייך, זה בלתי אפשרי. אני
רוצה חתונה כמו שצריך עם רבע עוף ומלצרים עם נרות ומרש החתונה. אתה יודע מה זה
היום להשיג אולם ולארגן?"
והוא בשלו: "מחר אנחנו מתחתנים!"
בסוף הם מתפשרים: שבוע! חפּ לפּ, מארגנים
אולם, מסדרים עניינים, דוחפים פה, דוחפים שם, ויש! מעמידים חופה. שבע ברכות,
נשיקות ריקודים. והחתן, מוישל'ה שותה כוסית ועוד כוסית, חצי שיכור, כל הזמן ממלמל
לעצמו "לפי שיטת השעון, לפי שיטת השעון!" וחצי שעה אחר
כך, האורחים עוד לא הגיעו למנה האחרונה – הוא עולה על אחד השולחנות ומכריז:
"חבר'ה החתונה נגמרה! אני רוצה את אשתי!"
מרגיעים
אותו. אסתרק'ה באה בדמעות: "מה אתה עושה לי מוישל'ה? היום המאושר בחיי וככה
אתה מתנהג! איך אתה יכול לעשות לי את זה וטה טה טי וטה טה טה."
מוישל'ה קצת מתפכח, נרגע, אבל האורחים
מריחים שמשהו קצת צולע וחצי שעה אחר כך כבר מתרוקן האולם והכל באמת נגמר.
חבר'ה לא אלאה אתכם, כי השעה מאוחרת ואתם
במתח, אפילו שהעיניים שלכם כבר נעצמות – הם מגיעים למלון עם המכונית והבלונים.
הדלת נסגרת מאחוריהם. סוויטה יפיפייה, שיש ושטיחים וברזים מוזהבים וסקוז'י. והיא
עוד מתייפחת והוא מרגיע אותה: "כל החיים לפנינו, אל תבכי, אסתרק'ה, באמת
הייתי קצת לא בסדר." והיבבות הופכות לגניחות ובסוף משתרר שקט והדמעות
מתייבשות והיא מחייכת אליו.
"ועכשיו, בואי נעשה את זה. אני רוצה
שתתני לי לפי שיטת השעון! והוא מזנק עליה, ככה מפיל אותה על מיטת
האפיריון כמו בסרטים הוליוודיים.
"רגע, מוישל'ה אי אפשר ככה! אני חייבת
להתקלח. אני מה זה מזיעה. והיא נכנסת והזמן עובר, עשר דקות, רבע שעה ואז היא קוראת
לו.
"נו, גמרת?"
"לא, רק בוא לסבן לי את הגב!"
והוא בא ומסבן, ועוד חמש דקות ועוד רבע שעה והנה היא יוצאת בכתונת לילה מהממת,
נשכבת על המטה עם חיוך מאוזן לאוזן. ומוישל'ה מזנק עליה...
"רגע, מוישל'ה, אתה לא מתקלח? איך אני
יכולה להכנס אתך למיטה ככה? תתקלח ותקבל ממני לפי שיטת השעון, כמה
שאתה רוצה..."
"טוב בסדר!"
והוא תופס את המגבת ביד אחת ואת הסבון ביד
השנייה ומזנק לתוך האמבטיה.
עכשיו, בנקודה הזו יש שתי גרסאות ואתם
יכולים לבחור: גרסה אחת אומרת (וזאת הגרסה המועדפת עלי) שאיך שהוא קופץ לאמבטיה,
הוא מחליק ושובר את המפרקת ומאז לא יודעים מה זה "לפי שיטת השעון".
גרסה
שנייה אומרת שהוא יצא מן המקלחת בשלום והגיע למיטה ואז היא מבקשת ממנו את השעון
שלו, שעון כזה של פעם, לא דיגיטלי, והיא מתחילה למתוח את הקפיץ ולמתוח ולמתוח
ולמתוח ולמתוח...
"מה את עושה? את תשברי את הקפיץ!"
אבל היא מותחת ומותחת ומותחת ומותחת – כמו
שאני מותח אתכם...
ידידי, אני הצלחתי למתוח את הצ'יזבאט על
שלוש שעות ולחבר'ה יצא עשן מהאוזניים, אבל גם חצי שעה לפנינה כזאת זה לא רע, אז
שיהיה בהצלחה...
סיפור קצר על ידידות
איבדתי את אשתי
לחבר הכי טוב שלי.
לא כל כך אכפת לי ממנה,
אבל חבל לי על הידידות שלי אתו.
עכשיו כל מה שנשאר לי זה אמא.